פרק 24: ראיות חסויות (סעיפים 44 עד 52 לפקודה)

1. מבוא

הוראות החסיון השונות מאזנות בין הערך בדבר גילוי האמת מחד גיסא, לבין הערך שעליו מבקש החסיון להגן, מאידך גיסא.

 

רק מספר חסיונות בודדים זכו להגנה מוחלטת {ראה למשל ת"א (יר') 7355/05 מסלאווי שמואל נ' קן דרור יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} כדוגמת החסיון החל על מסמכים שהוחלפו בין לקוח ועורך-דין {סעיף 48 לפקודת הראיות} או חסיון כהן דת {סעיף 51 לפקודת הראיות}.

 

מרבית החסיונות זכו להגנה חלשה יותר המתבטאת בחסיון יחסי, אשר קביעת היקפו נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט בכל מקרה ומקרה. במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות את החסיון לטובת בטחון המדינה {סעיף 44 לפקודת הראיות}, חסיון לטובת הציבור {סעיף 45 לפקודת הראיות}, החסיון הרפואי {סעיף 49(א) לפקודת הראיות}, חסיון יחסי לקוח-פסיכולוג או עובד סוציאלי {סעיפים 50, 50א לפקודת הראיות, בהתאמה}.

 

בסעיפים האחרונים הדגיש המחוקק שהחסיון לא יוענק בכל מקרה ומקרה, אלא יש לעשות איזון. הנוסחה שנקבעה בהוראות החוק האמורות היא האם "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {ראה גם רע"א 6872/11 עמירם כהן נ' איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

 

 

2. חסיון לטובת המדינה – סעיף 44 לפקודה

שאלה: מהם האינטרסים שמחובתו של בית-המשפט לשקול בבואו להכריע בחסיון לטובת המדינה?

תשובה: על בית-המשפט לשקול ולאזן בין שני אינטרסים {והמנוגדים זה לזה}: האחד, אינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי כולו לפיו יש לחשוף את כל חומר החקירה כולו בפני הנאשם ולבית-המשפט. דבר זה חשוב בפרט לאור העובדה כי כיום נטל הבאת הראיות מוטל על הצדדים עצמם. ברור גם כי על יסוד החומר כאמור יוכל הנאשם להוכיח את חפותו, אם בדרך הצגת גרסה משלו ואם בדרך חקירת עדי התביעה, תוך ערעור גרסת התביעה. בדרך זו, יובטחו אמינותה של מערכת המשפט הפלילי ואמון הציבור בה. זכותו של נאשם היא כי כל חומר החקירה, העיקרי והמישני גם יחד, יהיה לפניו ולפני סניגורו שכן, רק כך ניתן יהיה להבטיח משפט הוגן {בג"צ 322/81, המ' 672/81 מחול נ' הממונה על מחוז ירושלים, פ"ד לז(1), 789, 794 (1982); ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505, 516 (1981); ע"פ 334/81 דוד הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 827, 831 (1982); ע"פ 179/79 מדינת ישראל נ' גברון, פ"ד לד(2), 688, 692 (1980)}.

השני, כי טובת הציבור דורשת לעיתים אי-חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בבטחון המדינה {בג"צ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים ואח', פ"ד ז(1), 534, 541 (1953); עמ"מ 1/80 הרב מאיר כהנא ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד לה(2), 253, 258 (1980); ע"ב 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד יט(3), 365, 390 (1965)}.

 

 

שאלה: מי הגורם המוסמך להכריע בטענת החסיון?

תשובה: בעניין חסיון לטובת המדינה, קבע המחוקק כי בחסיון לטובת המדינה ההכרעה אינה בידי בית-המשפט, הדן במשפט עצמו, אלא בידי שופט של בית-המשפט העליון.

 

 

שאלה: אימתי ובאילו נסיבות בית-המשפט לא יקבל הראיה?

תשובה: אם ראש ממשלה או שר הביטחון הביעו דעתם בתעודה חתומה בידם – כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביעו דעתם, בתעודה חתומה בידם, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה.

 

 

שאלה: אם-כן, כיצד תתאפשר גילויה של אותה ראיה?

תשובה: גילויה של אותה ראיה אפשרי רק על-פי פסיקת בית-המשפט העליון בעתירת בעל דין לגילויה של הראיה שמצא כי "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".

 

 

 

שאלה: מהו חסיון משיקולי ביטחון?

תשובה: אין זה מספיק, לצורך דחיית הבקשה לביטול או למיתון צו החסיון, שבית-המשפט יהיה בדעה, כי מבחינת השיקולים של בטחון המדינה עדיף אולי שלא יינתן פרסום למידע המפורט בצו, אלא, שבית-המשפט צריך להשתכנע לשם כך, כי גילוי החומר כרוך בסיכון משמעותי לבטחון המדינה, ולא זו בלבד, אלא שסיכון זה לבטחון המדינה צריך לגבור בחומרתו ובמשקלו על קיפוח אפשרויותיה של ההגנה, העלול להיגרם עקב מניעת הגשת הראיות {ב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 533 (1983)}.

 

 

שאלה: מהו הדין כאשר התביעה המציאה לסנגוריה את חומר החקירה למעט חומר הראיות לגביו הוצאה תעודת חסיון?

תשובה: התנהגות זו של התביעה איננה תקינה. מן הראוי כי בחומר החקירה שהומצא לסנגוריה תהא הצהרה או אמירה כלשהיא על קיומו של אותו חומר חקירה עליו הוטל החסיון. מחובת התביעה לצייר, ולו בקווים כלליים, את תוכנו של אותו חומר חקירה חסוי, וזאת כדי לאפשר לסנגוריה לעמוד על זכותו של הנאשם לבדיקה שלמה ומלאה של חומר החקירה. תעודת החסיון אינה "תעודת הכשר" בידי התביעה להעלמת עצם קיומן של ראיות חסויות מידיעת הסניגור ולאי-גילוי תוכנן הכללי של ראיות אלה {ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8 (1992)}.

 

 

 

 

שאלה: האם יכול שבידי התביעה תהיה ראיה "על-פה" שלא תועדה בכל מסמך בכתב?

תשובה: כעיקרון, עדות על-פה, הנשמרת אך בזיכרון האדם, אין להטיל עליה לוט של חסיון בהליך פלילי. אומנם, ייתכן שאירועים בלתי-צפויים או בלתי-נשלטים יגרמו לכך שדבריו של עד לא יתקיימו אלא באמירה בעל-פה. ייתכן, אם כך, שבנסיבות מיוחדות יקבל בית-משפט, בהליכי עתירה להסרת חסיון, ראיה על דבר אמירותיו של עד פלוני במסמך שלא אותו עד חתם עליו.

ואולם, לא ייתכן כי בהליכים להסרת החסיון מעל עדות פלונית לא יוגש לבית-המשפט מסמך בכתב המתעד אותה עדות, ולו בעיקריה – כעדות שנרשמה בזמנה הראוי, ואשר בית-המשפט יוכל לבוחנו, כשאר הראיות שסניגור רשאי לבחון כמצוות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8 (1992)}.

 

 

שאלה: מהם המצבים בהם תידון שאלת החסיון?

תשובה: ניתן להבחין בין שלושה סוגי מצבים: האחד, שאלת החסיון נדונה קודם תחילתו של המשפט או באחד משלביו הראשונים, בעת שגרסת התביעה עדיין לא הועמדה על רגליה. השני, שאלת החסיון נדונה לאחר תחילתו של המשפט, בעת שגרסת התביעה נתבררה בראיות שהובאו לפני בית-המשפט, ולו בקווים הכלליים. השלישי, שאלת החסיון נדונה לאחר סיומם של הדיונים במשפט, בעת שכל הראיות כולן, הן של התביעה והן של הנאשם, מונחות לפני בית-המשפט, וקווי התביעה וההגנה גלויים וידועים לכל.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר בית-משפט קבע כי עסקינן בעניין הנוגע לבטחון המדינה מבלי שעיין באותו מסמך שבעקבותיו יצאה תעודת החסיון?

תשובה: במקרה שכזה בית-משפט שגה בהחלטתו ולו מן הטעם שהחליט על טיבו של מסמך פלוני בלא שעיין באותו מסמך ובלא ששמע טיעונים לעניין טיבו של אותו מסמך {בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' יצחק אזולאי ואח', פ"ד נ(3), 309 (1996)}.

בית-משפט לא יכריע בשאלת החסיון אלא לאחר שביקעת המחלוקת תיגלה לעיניו במלואה, ובהשקיפו עליה סביב סביב מעל כס המשפט. בעודו יושב על כס המשפט, יעמיד בית-המשפט עצמו סניגור ממונה לשעה – סניגור שהוא בית-משפט – וההכרעה בשאלת החסיון תבוא בישיבתו, בה בעת, גם כבית-משפט גם כבית-משפט-סניגור ממונה. על דרך זה, דומה, יוכל בית-משפט להגיע להכרעה נכונה בשאלה אם אי-גילויה של ראיה פלונית יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ובעשיית צדק לנאשם {ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 433 (1997); בש"פ 7777/98 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 737 (1999)}.

 

 

שאלה: כשבית-המשפט החליט לקבל הבקשה לגילוי ראיה חסויה, כיצד על התביעה לנהוג – האם בדרך של ערר על ההחלטה או שמא עליה לדאוג להוציא תעודת חסיון "משודרגת"?

תשובה: ב- בש"פ 3447/96 {מדינת ישראל נ' יצחק אזולאי ואח', פ"ד נ(3), 309 (1996)} קבע בית-המשפט כי משהחליט בית-משפט קמא מה שהחליט, רשאית הייתה המדינה לערור על החלטתו. אלא שהמדינה ביכרה שלא לכבד את החלטת בית-משפט קמא, והעדיפה לבקש את השר לבטחון פנים לחתום על תעודת חסיון חדשה, זו הפעם תעודה הכוללת את דו"חות העיקוב האישיים באורח מפורש וברור. בכך שגתה התביעה הכללית. החלטה שנתן בית-משפט, שומה על התביעה הכללית לכבדה ככתבה וכלשונה, ואם אין החלטה נושאת חן וחסד מלפניה, שומה עליה להלך בדרך שסלל המחוקק לפניה. והדרך היא דרך הערר. כך מורה אותנו הסדר הטוב, כך מכתיב לנו שלטון החוק, ובזו הדרך חייבת הייתה המדינה לילך. אין לי אלא להביע צערי שהמדינה נהגה על-דרך של "הבה נתחכמה לו", וביום 12.5.96 התייצבה לפני בית-המשפט ותעודת חסיון שניה בידיה.

 

 

שאלה: מהן השאלות המעסיקות את בית-המשפט בבואו להחליט מה דינה של תעודת חסיון?

תשובה: השאלה הראשונה היא, מחד גיסא, מה הפגיעה הצפויה לבטחון המדינה אם ייחשף החומר לגביו ניתנה תעודת חסיון? ומאידך גיסא, השאלה השניה היא, מהי חשיבותו של אותו חומר ראיות להגנתו של הנאשם? {ראה גם ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729 (1984); תפ"ח (חי') 4256-06-09 מדינת ישראל נ' נעמאן בחוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בש"פ 8572/11 אברהים עודה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש"פ 8050/11 עידן בן נעים אנורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש"פ 6416/10 נביל אבו חדיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש"פ 4141/10 ענת קם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש"פ 4055/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); בש"פ 155/08 אבו טיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); בש"פ 8037/09 סיורי ג'אסן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

ככל שיגבר המשקל היחסי של החומר להגנת הנאשם, כן תגבר הנטיה להורות על חשיפתו בפני הנאשם.

הבחינה של המשקל היחסי כאמור, מן ההכרח שתעשה לאור האישום המיוחס לנאשם, לאור הראיות הנוגעות לכך, לאור השאלות שבמחלוקת בין הצדדים, ובהתחשב בכלל עובדותיו של המקרה.

רק על-פי בחינה כוללת כזו, ניתן להכריע ולקבוע מה גובר בנסיבות המקרה – האם הצורך במניעת חשיפת עובדות העלולות לפגוע בבטחון המדינה או הצורך לאפשר לנאשם להתגונן כהלכה {בש"פ 677/94 פלוני נ' ראש הממשלה ושר הביטחון, פ"ד מח(2), 169 (1994)}.

 

 

שאלה: כיצד על בית-המשפט לנהוג בבואו לשקול את מידת הסיכון לבטחון המדינה הצפוי מגילוי המידע?

תשובה: על-מנת לשקול את מידת הסיכון לבטחון המדינה הצפוי מגילוי המידע הנדון לעומת הפגיעה האפשרית בעשיית הצדק, אם יוגבל הנאשם בהגנתו, ובמטרה למצוא את נקודת האיזון הנאותה בין שני אלה, יש לנהוג על-פי הפרוצידורה הבאה: תחילה יש לברר מנציגי המדינה והשב"כ, בהעדר הנאשם או בא-כוחו, מהן הראיות והעובדות, אשר גילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, ומהי מידתה של אותה פגיעה ביחס לכל מפרטי המידע.

לאחר-מכן לקיים דיון בנוכחות שני הצדדים ולקבל מאת הנאשם או בא-כוחו פרטים בדבר הנקודות השונות שבדעת ההגנה לעוררן במסגרת מאמציה להביא להפחתת משקלן, בעיני בית-המשפט, של אימרות העדים הנ"ל בעת החקירה.

נעיר כי לעיתים אף בית-המשפט מוכן ומציע לקבל פרטים כאמור בדבר הגנת הנאשם גם שלא בנוכחות נציגי התביעה - אם רצונו בכך.

 

שאלה: מהו ההרכב שיעיין בראיות החסויות?

תשובה: פקודת הראיות מתייחסת לעיון בחומר חסוי מטעמי ביטחון על-ידי שופט שאינו דן בתיק עצמו.

העיון בראיות חסויות על-ידי ההרכב ששומע את התיק, בין אם לצורך בחינת ההחלטה בדבר חיסוי הראיות ובין אם לצורך ההתרשמות מן החומר או לשתי המטרות גם יחד, יכול להיעשות רק בהסכמת בעלי הדין.

לכן, משבחר בעל דין בדרך המותווית בפקודה, אין הוא יכול לשנות גישתו, לאחר שהנושא נדון על-ידי שופט דן יחיד, ולהביא לעיוני כפל, אחרי שהעיון הראשון לא הביא לתוצאה אשר היה רוצה בה {בג"צ 672/88 לבדי נ' מפקד כוחות צהל בגדה המערבית, פ"ד מג(2), 227 (1989)}.

 

 

שאלה: כיצד על בית-המשפט לנהוג כאשר מגיע למסקנה כי הראיה נחוצה להגנה וייתכן אף שהראיה החסויה תביא לזיכויו של הנאשם?

תשובה: ב- בש"פ 697/96 {עמיר נ' שמעון פרס, תק-על 96(1), 649, 650 (1996)} נדונה בקשה לגילוי ראיה חסויה אגב משפטו של המבקש, חגי עמיר יחד עם אחיו יגאל עמיר ועם דרור עדני בבית-המשפט המחוזי בעבירות שונות. ביניהן קשירת קשר לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. החסיון כנגדו נטען מקיף את שיטות הפעולה של שירות הביטחון הכללי, והוצא מכוח סעיף 44 לפקודת הראיות.

בית-המשפט עיין בחומר החסוי שלא בנוכחות הסניגור, בהסכמתו, ומצא בו התבטאות העשויה להיות חשובה מאוד עבור הסניגוריה. התביעה הציעה פשרה, לפיה תחת חשיפת הראיה עצמה, תציג לנאשם פאראפרזה של ההתבטאות האמורה. בית-המשפט עיין בפאראפרזה המוצעת ולא מצא בה תחליף ראוי, ועל-כן נאלץ להחליט לגוף הבקשה.

בית-המשפט חזר על הכלל, לפיו ככל שמשקל הראיה לטובת ההגנה רב יותר, וככל שמידת הפגיעה בביטחון קלה יותר, כן יטה בית-המשפט לצד גילוי הראיה, ולהיפך.

במקרה זה מדובר בראיה שעשויה להטות את הכף לטובת זיכוי מאחד האישומים אם יינתן לה מלוא המשקל, כאשר מנגד עומדות שיטות העבודה של שירות הביטחון הכללי, אשר אינן עוד בבחינת "סוד מוחלט בהחלט". על-כן הוחלט לחשוף את אותה הראיה בה ההתבטאות הנ"ל.

 

 

שאלה: מה דין תעודת חסיון שהוצאה באיחור?

תשובה: ב- בש"פ 1444/03 {נטשה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 205 (2003)} תוארו פרטי התקלה שנפלה באי-גילוי מעורבות השב"כ בחקירה שנבעה מטעות בתום-לב. בתחילה עלה החשד כי מדובר ברצח על בסיס לאומני ולכן השב"כ עורב בחקירה. תוך כדי החקירה התברר שלא כך הם פני הדברים, ואנשי השב"כ יצאו מן התמונה והחקירה הוחזרה לידיה של המשטרה.

בשל האיחור שחל בדיווח על מעורבות השב"כ, חל גם עיכוב במועד הוצאת תעודת החסיון. עם-זאת, קבע בית-המשפט כי הגם שיש פגם בהוצאת תעודת החסיון באיחור לאחר הגשת כתב האישום, אין מקום לפסול אותה. 

איחור בהוצאת תעודת חסיון, כשהוא לעצמו אינו גוזר על התעודה בטלות, שהרי עשוי להיות שמתוך שגגה לא הוצאה התעודה במועד, וכנגד זאת היא עשויה להידרש לצורך הגנה על אינטרס ציבורי חשוב {ראה גם בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3), 804, 814 (1999); בש"פ 3128/03, 3129 יעקוב עיוואת נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 907 (2003)}.

שאלה: האם הוראת סעיף 44 לפקודת הראיות חלה רק במשפט הפלילי?

תשובה: לא. סעיף 44(א) לפקודת הראיות מנוסח באופן כללי ואינו מבחין בין משפט פלילי לבין משפטים אחרים. אך ניתן להסיק מכך רק זאת, שבכל סוגי המשפטים יכולה להיות מוגשת תעודה בחתימת שר הביטחון, אשר בעטיה הופכות ראיות מסויימות לחסויות, ומשהוגשה התעודה, יכול הצד הרואה עצמו נפגע ממנה לפנות לשופט בית-המשפט העליון במסגרת הוראותיו של אותו סעיף.

ואולם כאשר בא השופט אל בית-משפט זה לשקול, זה כנגד זה, את הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק ואת העניין הבטחוני שיש באי-גילויה, אזי יתחשב השופט במכלול הנסיבות והעובדות הקשורות במשפט הספציפי, אשר במסגרתו מוגשת הבקשה, ובין אלה ייקח בחשבון גם את מהותו של המשפט הנדון ואת דיני הפרוצידורה ודיני הראיות החלים לגביו {שג"צ 497/88 שכשיר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מג(1), 529 (1989)}.

 

 

שאלה: האם ניתן לייחס לראש הממשלה חתימה "עיוורת" על תעודה?

תשובה: נקבע כי מבחינת תוקף התעודה, הרי שהרשות נהנית מחזקת הכשרות, ואין לייחס לראש הממשלה חתימה "עיוורת" על התעודה {בש"פ 3878/97 מנבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)}.

 

 

 

שאלה: האם ניתן להגדיר החסיון הקבוע בסעיף 44 לפקודת הראיות כחסיון יחסי?

תשובה: כן. במסגרת החסיונות היחסיים ניתן למנות, בין השאר, גם את החסיון לטובת בטחון המדינה. בסעיף זה הדגיש המחוקק שהחסיון לא יוענק בכל מקרה ומקרה, אלא יש לעשות איזון. הנוסחה שנקבעה בהוראות החוק האמורות היא האם "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {רע"א 6872/11 עמירם כהן נ' איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

 

 

3. חסיון לטובת הציבור – סעיף 45 לפקודת הראיות

שאלה: מה פירוש המונח "עשיית צדק", בהקשר של החסיון לטובת הציבור?

תשובה: משמעותו של הפירוש הוא ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות-דין לאותו נאשם ספציפי העומד לדין. על-כן, אם חומר החקירה אשר לגביו חל החסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש את גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. אם-כן, "עשיית צדק" משמעותה שלא יורשע ולא ייענש אדם, אלא לאחר שניתנה לו אפשרות הוגנת להביא לפני בית-המשפט את ראיותיו ואת טיעוניו {בש"פ 1924/93 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766, 769 (1993); ע"א 2629/98 השר לביטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא ואח', פ"ד נו(1), 786 (2001)}.

 

 

שאלה: כיצד יש לנהוג בבואנו להכריע בשאלה אם ראיה היא חיונית להגנת הנאשם?

תשובה: מסעיף 45 לפקודת הראיות עולה שאם חומר החקירה שלגביו ניתן צו חסיון חיוני להגנתו של נאשם {"עשיית צדק"} יש להסיר את החסיון, אפילו עלול הגילוי לפגוע בעניין ציבורי חשוב.

לצורך ההכרעה בשאלה אם ראיה היא חיונית להגנת הנאשם יש לבחון אם מצוי בה פוטנציאל ראייתי מספיק כדי לעורר ספק סביר – על-פי קנה-מידה אובייקטיבי – לגבי אשמתו של הנאשם {ראה בין השאר ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 433 (1997); ע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' חמדאן, פ"ד נה(2), 823 (2001); בש"פ 7403/00 שכיב חטיב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2434 (2000); ע"פ 568/99 עסאף עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374 (2001)}.

ביחס בין שיקולי האינטרס הציבורי לצרכי ההגנה, ניתנת הבכורה איפוא לשיקולי הצדק וההגנה של הנאשם בהליך השיפוטי {ראה למשל מ"ת (ב"ש) 10765-03-11 מרדכי אברגל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); תפ"ח (מרכז) 3192-10-09 מדינת ישראל נ' יצחק חנוכה מאור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

אם חסיון ראיה עלול למנוע את זיכויו של נאשם בשל קיומו של ספק סביר, כי אז יש להעדיף את עניינו של הנאשם על פני חסיונה של הראיה. גילוי ראיה חיונית להגנתו של נאשם לא יימנע, גם אם חובת הגילוי עלולה להביא לביטול ההליך הפלילי, כדי שלא לחשוף ראיה שגילויה עלול לפגוע באינטרס חיוני למדינה {ראה גם ב"ש (שלום אי') 1706/09 מרשבסקי איתן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"ח (ב"ש) 37268-12-11 שלמה הרי עזרן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בש"פ 6392/97 עבדול חלים בלביסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 176 (1997)}.

שאלה: כיצד תתבצע הערכת האפקטיביות של הראיה החסויה?

תשובה: את הערכת מידת האפקטיביות של הראיה החסויה להגנת הנאשם במסגרת בחינה זו, יש לבחון לפי יריעת המחלוקת בין הצדדים. הבחינה הינה מטבעה אינדיווידואלית וספציפית. יש לבחון את שדה המחלוקת שבין התביעה לבין הנאשם, ואת מיקומה של הראיה וחשיבותה היחסית בשדה זה, ולאזן את חשיבותה היחסית של אותה ראיה בהתייחס לקשת האפשרויות בין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה יש להשוותו למשקל האינטרס הציבורי למנוע את החשיפה. אם הראשון עולה על השני, יש לצוות על הגילוי {בש"פ 1924/93 משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 766 (1993); ע"ח (ב"ש) 60032-01-12 יצחק נפתלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

 

 

שאלה: בפני איזה הרכב תידון עתירה לגילוי לפי סעיף 45 לפקודת הראיות?

תשובה: סעיף 45 לפקודת הראיות קובע מפורשות כי העתירה לגילוי ראיה חסויה תתברר בפני "בית-המשפט הדן בדבר". אין מניעה לכך שהשופט הדן בהליך הפלילי עצמו ידון גם בעתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות והגם שנאמר כבר כי יש מקום לשקול שינוי הדין בעניין זה {ראה לעניין זה גם תפ"ח (ב"ש) 24078-11-10 מדינת ישראל נ' דוד בן שיטרית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ת"פ (חי') 39667-01-11 חוסיין ח'ליל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

4. הדיון בעתירה לגילוי ראיה חסויה – סעיף 46 לפקודת הראיות

שאלה: כיצד מתבצעת בחינת עתירה לגילוי ראיה?

תשובה: בחינת עתירה לגילוי ראיה נעשית באופן דו-שלבי. בשלב הראשון, בית-המשפט בוחן אם החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על פי תעודת החסיון. אם התשובה חיובית, ייבחנו בשלב השני משקלן של הראיות החסויות ומידת חשיבותן לטיעוני העותר. אם מדובר בראיה חיונית, יש להורות על חשיפתה. באשר לראיות אחרות, נקבע ב- בש"פ 3791/09 {נבאהין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}, כי יש לערוך איזון בין התועלת של העותר מחשיפת הראיה לבין הפגיעה הצפויה למערך המודיעין והתנהלות בית הסוהר מחשיפתה {עת"א (מרכז) 36457-05-11 ירון אנג'ל נ' שירות בתי הסוהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

שאלה: האם הדיון בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 לפקודת הראיות תהא בדלתיים סגורות?

תשובה: כן. הדיון בעתירה יהיה בדלתיים סגורות. דיון בעתירה יהיה בדלתיים סגורות הינו חריג לעיקרון היסוד במשפט הישראלי בדבר פומביות הדיון. על עיקרון הפומביות והקורלציה בין עיקרון זה לבין הדיון בדלתיים סגורות ראה למשל ע"פ 334/81 {דוד הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 827 (1982)}.

 

 

שאלה: האם בסמכותו של בית-המשפט הדן בעתירה לגילוי ראיה לפי סעיפים 44 או 45 לפקודת הראיות לדרוש כי הראיה ותוכנה תובא לידיעתו ולעיונו?

תשובה: כן {ע"פ 1152/91 סעיד בן אסמעיל סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8 (1992); ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729 (1984); ב"ש 64/87 ואנונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 533 (1987); ע"פ 491/87 נקש נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 851 (1989); ע"פ 112/89 כיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 459 (1991); ע"פ 1964/91 דוד בן דוד, פ"ד מו(3), 70 (1989)}.

 

שאלה: האם בסמכותו של בית-המשפט לקבל הסברים מן היועץ המשפטי לממשלה או נציג המשרד הממשלתי המעורב ללא נוכחות בעלי הדין?

תשובה: כן {ע"ח (יר') 26193-06-11 נור אשקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

שאלה: האם היחשפותו של בית-המשפט לראיות חסויות, מהווה עילה לפסילתו?

תשובה: לא. אין בחשיפה לראיות החסויות כדי להוות עילה לפסילתו של בית-המשפט. אין כל הצדקה לכך כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו- 46 לפקודת הראיות, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו מהמשך הדיון. אין בעצם חשיפת הראיות במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה – בין אם עסקינן בראיה חסויה ובין אם ראיה אחרת הנדרשת לדיון בעתירה – כדי לבסס לכשעצמה חשש ממשי לכך שננעלה דעתו של בית-המשפט באשר לתוצאת המשפט, ולוקה הוא במשוא פנים. על הטוען כך, להוסיף ולהראות כי יש בחשיפה זו, בנסיבות העניין, כדי להצביע על משוא הפנים האמור {ראה גם ע"פ 5207/00 זיאד ענאבה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1770 (2000); ע"פ 2406/92 סאלם בן פרג' זנון נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 1269 (1992)}.

 

 

שאלה: מה דינה של החלטה בעתירה לגילוי ראיה?

תשובה: בקשה לעיון בחומר חקירה, שהוצאה בגינו תעודת חסיון, אינה אלא עתירה לגילוי ראיה, כמובנה בסעיף 46 לפקודת הראיות. דינה של החלטה בעתירה כזאת כדין כל החלטת ביניים במשפט פלילי, שהדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על הכרעת הדין {בג"צ 777/89 חמד נ' שר המשטרה, פ"ד מד(3), 837 (1989); בג"צ 5274/91 חוזה נ' שר המשטרה - מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 724 (1992)}.

 

 

שאלה: מאיזה מועד "תופסת" תעודת החסיון?

תשובה: תעודת חסיון "תופסת" ומחייבת ממועד הוצאתה ואין נפקא מינה אם הוצאה לפני הגשת כתב האישום או בשלב מאוחר יותר.

 

 

שאלה: האם מוטלת על התביעה לנהוג בתום-לב כלפי הנאשם?

תשובה: כן. הליך בדיקת הראיות החסויות נערך, כאמור, בדלתיים סגורות, וללא נוכחות הנאשם או בא-כוחו. מכאן שחובת תום-הלב המוטלת על התביעה הינה גבוהה ביותר ועליה לגלות את מלוא הראיות הקיימות לכל רוחבן ואורכן על-מנת שבית-המשפט יוכל להגיע למסקנה הנאותה וללא כל פגיעה בזכותו של הנאשם להגנה ראויה {ע"פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 1380 (1999); ת"פ (ק"ג) 42162-07-11 מדינת ישראל נ' סעדיה מאיר ביטון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

5. ראיות מפלילות – סעיף 47 לפקודת הראיות

שאלה: מהו החסיון מפני הפללה עצמית?

תשובה: הזכות להליך הוגן באה לידי ביטוי גם בהסדר הנוגע לחסיון מפני הפללה עצמית, הקבוע בסעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), 1927 ובסעיף 47 לפקודת הראיות.

משמעותו היא כי אין אדם חייב להשיב על שאלה, אם יש בתשובתו כדי להניח את היסוד להעמדתו לדין פלילי.

מספר טעמים גלומים בקיומו של החסיון {עמנואל גרוס "החסיון מפני הפללה עצמית – האמנם ציון דרך במאבקו של האדם הנאור לקדמה?" מחקרי משפט ז' 167; רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, פ"ד נח(1), 748, 759 (2003)}, ובהם החשש מפני הודאות שווא שיימסרו בעקבות הבלבול והלחץ שבו מצוי הנאשם; הרצון לאזן את פערי הכוחות בין גורמי האכיפה והנאשם, ולאפשר לאחרון להגן על עצמו באופן מיטבי; וכן – פרטיותו של האדם וחירותו להחליט על ענייניו {ראה גם רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 4988/08 איתן פרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

שאלה: האם יש מקום להבחנה בין חסיון מהפללה עצמית הנסבה על תשובות בעל-פה לשאלות שנשאל אדם, לבין חסיון מהפללה עצמית שעניינה מסירתם של מסמכים המוחזקים בידו של אדם?

תשובה: אפריורית, כך ניתן לטעון, יש מקום להבחנה זו, שכן לא הרי דברים שאדם מוציא מליבו כהרי דברים המדברים בעדם, דברים הקיימים כמו לעצמם. ואולם, בית-המשפט קבע בפרשת חורי {ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 85 (1982)} כי החסינות חלה על שני העניינים כאחד.

 

 

שאלה: האם קיימת הצדקה רעיונית להבחנה בין עד העלול להפליל עצמו כאשר המשפט תלוי ועומד נגדו לבין עד העלול להפליל עצמו ועדיין אין מתנהל נגדו משפט באותו עניין אלא צפוי להתנהל כזה בעתיד?

תשובה: לא. בשני המקרים עליו להעיד ובשני המקרים יינתן לו חסיון מפני הפללה עצמית.

 

 

שאלה: באילו מקרים ניתן, אם בכלל, לוותר על זכות החסיון?

תשובה: מתן תשובה מפלילה ללא התנגדות הסומכת על החסיון, שקולה כנגד ויתור עליו {י' קדמי על הראיות (חלק שני), 913}.

 

 

שאלה: האם חסיון מפני הפללה עצמית מכוח סעיף 47 לפקודת הראיות חל על מסמכים שהחשוד, למשל, נצטווה בצו בית-המשפט להמציא?

תשובה: לא. חסיון כאמור אינו מקנה לחשוד, אשר נצטווה בצו בית-משפט להמציא מסמכים, את הזכות להתעלם מן הצו, אף אם יש במסמכים אותם נצטווה להמציא, כדי להפלילו. התעלמות מצו שיפוטי שהוצא על-ידי בית-המשפט המוסמך לכך אינה יכולה להתקבל. על החשוד, במקרה זה, המעוניין לטעון כנגד הצו לפנות אל בית-המשפט, על-מנת שזה ישחררו מהחובה להמציא את המסמכים {רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, תק-על 2003(4), 448 (2003)}.

 

 

שאלה: מיהו המוטב שידון בבקשה על-פי סעיף 47 לפקודת הראיות?

תשובה: ב- ת"פ (אשד') 4298-02-10 {מדינת ישראל נ' אריה איטח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי "מותב זה הוא שדן בבקשות משום שבמהותן הן בקשות על-פי סעיף 47 לפקודת הראיות וראוי לכן, שהמותב שדן בתיק העיקרי הוא שידון בבקשה, לכן שתי הבקשות תידחנה על-מנת שתתבררנה בפני כב' השופטת שלו, שתדון גם בתיק העיקרי".

 

 

 

 

 

6. עדות עורך-דין – סעיף 48 לפקודת הראיות 

שאלה: מהו הטעם לקיומו של חסיון עורך-דין-לקוח?

תשובה: הטעם לקיומו של חסיון עורך-דין-לקוח, נעוץ בעניין שיש לציבור להבטיח שכל בעל דין – הן במשפט פלילי והן במשפט אזרחי – יוכל להיוועץ בעורך-דינו באופן חופשי וגלוי מבלי לחשוש שהדברים שיוחלפו ביניהם, ובמיוחד דבריו שלו, יהיו לו לרועץ.

החסיון בא להבטיח כי הלקוח יוכל למסור לעורך-דינו את כל המידע שברשותו וזאת ללא כל חשש שמידע זה יגיע לידי אחרים ו/או לצד שכנגד – דבר העלול לשמש כנגדו בהליך המשפטי. הגנה זו נתפסת כתנאי לכך שעורך-הדין יוכל להעניק שירות נאות ללקוחו.

 

 

שאלה: מהן הוראות החוק בו מוסדרת סוגיית החסיון עם עורך-הדין?

תשובה: סוגיית חסיון התקשרות עם עורך-דין מוסדרת בשתי הוראות חוק: האחת, ההוראה שבסעיף 48 לפקודת הראיות {ובה נעסוק להלן}. השניה, ההוראה שבסעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין {ת"א (ת"א) 8788-07-11 אריה מגירס נ' אוסיף השקעות ופיתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); תע"א (חי') 3494-07 ישראל יונגר נ' דורון זיסו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

שאלה: מיהו ה"גורם" הרשאי לוותר על החסיון?

תשובה: החסיון שייך ללקוח והוא ואך ורק הוא רשאי לוותר עליו {בג"צ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1), 355 (1997); א' הרנון דיני ראיות (חלק שני), 100; י' קדמי על הראיות, חלק שני, 930; נ' זלצמן "חסיון התקשורת שבין עורך-דין ללקוח: ראיה חיונית להגנת נאשם כסייג לאבסולוטיות בהליך פלילי" ספר שמגר – מאמרים ב'}.

 

 

שאלה: מהו פירוש המושג "דברים ומסמכים"?

תשובה: המושג "דברים" מבטא בהקשר זה תקשורת מילולית; ואילו המושג "מסמכים" מבטא חומר בכתב.

 

 

שאלה: מהו דין מסמך שבא לעולם לצורך הליכים משפטיים שהיו אותה שעה תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים?

תשובה: מסמך שכזה הוא חסוי {ע"א 407/73 גואנשיר נ' חברת החשמל, פ"ד כט(1), 169, 171 (1974)}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "הוחלפו"?

תשובה: דרישה זו מבטאת את הטעם לקיומו של החסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודה, קרי, ליתן ללקוח את האפשרות להשמיע לעורך-הדין ולשמוע ממנו – במשמעות הרחבה של מסירת מידע בעל-פה או בכתב – ללא חשש שהדברים יהיו לו לרועץ.

 

 

 

שאלה: האם לבית-המשפט קיים שיקול-דעת באשר להסרת חסיון עורך-דין-לקוח?

תשובה: חסיון הנטען על-פי סעיף 48(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), הינו חסיון מוחלט ולבית-המשפט אין שיקול-דעת להסיר חסיון זה {בש"א (חי') 2707/07 מאיר בר-טל נ' אלביט מערכות בע"מ, תק-עב 2007(2), 7772 (2007)}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "בין עורך-דין לבין לקוחו"?

תשובה: החסיון מתקיים בין עורך-דין לבין לקוח בתור שכאלה, ואין די בכך ש"דברים ומסמכים" נמסרים למי שהוא עורך-דין {ע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טכסטיל, פ"ד טו(2), 1599, 1601 (1961)}.

 

 

שאלה: האם פניה לעורך-דין במטרה לשכור את שירותיו מספקת לצורך החסיון יחסי עורך-דין-לקוח?

תשובה: כן {בג"צ 744/97 גוזלן סיגל נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1), 355, 360 (1997)}.

 

 

שאלה: מה דין מידע שנמסר מאדם שלישי?

תשובה: הדברים אינם חסויים על-פי לשון סעיף 48 לפקודת הראיות. כך, לדוגמה, כאשר מכתב מהלקוח לעורך-הדין נפל לידי אדם שלישי ניתן להביאו כראיה, וכן כאשר צד שלישי שמע שיחה בין עורך-הדין ללקוח.

 

 

שאלה: האם החסיון חל גם כאשר עורך-הדין סיים את מלאכתו?

תשובה: לקוח זכאי ליהנות מהחסיון גם לאחר תום יחסיו הפורמאליים עם עורך-הדין, ובלבד שהמדובר בעניינים הקשורים בשירות המקצועי שניתן על-ידי עורך-הדין בעבר ולא בנושאים החורגים מכך {על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4), 770, 779 (1987)}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "לבין אדם אחר מטעם הלקוח"?

תשובה: שלוחו של אדם כמותו, ועל-כן רואים "דברים ומסמכים" שהוחלפו בין "שלוחו" של לקוח לבין עורך-דין – כאילו הוחלפו במישרין בין הלקוח לבין עורך-הדין {ב"ש (יר') 227/83 מירון ואח', פ"מ התשמ"ה(א), 76}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי"?

תשובה: המידע החסוי הוא זה הקשור עניינית לנושא השירות, להבדיל מזה הכרוך בלבד במתן אותו שירות {ב"ש (יר') 227/83 מירון ואח', פ"מ התשמ"ה(א), 76; ע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור, פ"ד לב(2), 321, 323 (1978); על"א 17/86 פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4), 770, 779 (1987); ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 485 (1990)}.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר עורך-הדין ממליץ ללקוחו לעבור עבירה?

תשובה: במקרה שכזה, לא יחול החסיון.

 

שאלה: מה פירוש המושג "אלא אם ויתר הלקוח על החסיון"?

תשובה: אמירה זו חוזרת ומדגישה, כי הזכות לחסיון ההתקשרות עם עורך-דין – הינה זכותו הבלעדית של הלקוח "כלפי" עורך-דינו. זכותו של הלקוח, מתרחבת וחלה גם: על התקשורת המקצועית שבין שלוחו של הלקוח לבין עורך-הדין; על התקשורת המקצועית המגיעה לרשותו של עובדו של עורך-הדין, לרבות המתמחה ממשרדו; לגבי "מסמכים משפטיים" – לגבי אותם מסמכים הנוצרים לצורך התדיינות משפטית {קיימת או צפויה}, בין על-ידי הלקוח עצמו ובין על-ידי עורך-הדין ובין על-ידי גורם שלישי מטעמם.

 

 

שאלה: כיצד ויתור מצידו של הלקוח על חסיון צריך להיעשות?

תשובה: ויתור מצידו של הלקוח על חסיון התקשורת עם עורך-הדין יכול שיהא במפורש, ויכול שיהא באחת מאלה:

1. ויתור מכללא – בהתנהגות - מקום שהתנהגותו של הלקוח מלמדת על-כך שהוא אינו עומד על קיום החסיון, יראו אותו כ"מוותר" עליו {ע"א 44/61 רובינשטיין נ' מפעלי טכסטיל נצרת, פ"ד טו(2), 1599, 1602 (1961)}.

2. ויתור הדדי בין לקוחות משותפים - כאשר מספר לקוחות פונים במשותף לעורך-דין אחד, כי אז הדברים והמסמכים שהוחלפו בין כל אחד מהם לבין עורך-הדין בקשר לנושא המשותף – אינם חסויים כלפי הלקוחות המשותפים האחרים {ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4), 214, 221 (1982)}.

3. לקוח המעיד על פרטי התקשורת – משהעיד הלקוח ללא סייג מטעמי חסיון על כל הנושאים, שוב אינו יכול להעלות טענת חסיון לגבי אותם נושאים כשעדות עליהם אמורה להישמע לאחר-מכן מפי פרקליטו, אם משום שבהעידו כאמור השמיט הוא עצמו יסוד הסודיות מנושאים אלה, ואם משום שבעקבות העדות הוא מוחזק מוותר על החסיון {ת"א (ב"ש) 44/79 אמני, פ"מ התשמ"ב(ב), 391}.

4. לקוח המגלה טפח מפרטי התקשורת - אם התיר לקוח להוציא אל פני השטח חלק ממגעיו והמסמכים שהוחלפו בינו לבין עורך-דינו – אין הוא יכול לומר כי די לו בכך וכל השאר חסוי. משגילה טפח – הרי רשאי הצד שכנגד לבוא ולגלות טפחיים {ת"פ (ת"א) 6089/84 ליפסקי, פ"מ התשמ"ו(א), 372}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "והוא הדין בעובדו של עורך-דין"?

תשובה: דינו של עובד של עורך-דין בהקשר הנדון כאן כדין עורך-הדין עצמו, וללקוח זכות חסיון גם כלפיו, כל עוד המדובר ב"דברים ומסמכים" שנמסרו לעורך-הדין והגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך-הדין {ע"פ 670/80 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 681 (1981)}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג שבסעיף 48(ב) לפקודת הראיות "הוראות סעיף-קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל"?

תשובה: ההוראה שבסעיף 48(ב) לפקודת הראיות מכוונת להסיר ספק ולקבוע בבירור, כי הזכות לחסיון התקשורת עם עורך-הדין, כלפי עורך-הדין וכלפי עובדו, בעינה עומדת גם לאחר שעורך-הדין חדל להיות עורך-דינו של הלקוח {בג"צ 744/97 גוזלן סיגל נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1), 355 (1997)}.

 

 

 

שאלה: האם החסיון הקבוע בסעיף 48 לפקודת הראיות חל גם על הסכם שכר-טרחה בין הלקוח לעורך הדין?

תשובה: הסכם שכר-טרחה בין עורך-דין ללקוח, יש אומנם קשר לעובדת מתן השירות המקצועי על-ידי עורך-הדין, אך לא "לעניין נשוא השירות המקצועי" שבו עוסק סעיף 48 לפקודת הראיות, ולכן לא חל על הסכם שכר-הטרחה החסיון כאמור בסעיף 48 לפקודת הראיות {ב"ש (מחוזי-יר') 227/83 מירון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו; בש"א (יר') 2472/07 רמי בביאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2007(2), 7805 (2007); ת"א (יר') 1995-09-10 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ' יעקב רבינוביץ', פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש"א (כ"ס) 2625/09 סגלית סימון זיו עו"ד נ' שלוה פוטשניק עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

 

 

שאלה: האם עורך-הדין רשאי להשתמש במסמכים ומידע שקיבל מלקוחו לצורך התגוננות בסכסוך שפרץ בינו לבין הלקוח?

תשובה: כן {בש"א (יר') 1468/06 שליסל גורל הדס, עורך-דין נ' דייויס יונתן, עורך-דין, תק-עב 2007(1), 1223 (2007); על"ע 17/85 עורך-דין פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4), 770 (1986); ת"א (יר') 1519/97 בן ציון שיפטן נ' דוד קירשנבאום, תק-מח 2000(3), 10561 (2000)}.

 

 

שאלה: מה דין עדות עורך-דין אשר העיד כנגד לקוחו בהליך פלילי?

תשובה: ב- ע"פ 670/80 {אבו-חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 681 (1981)} עורך-דינו של המערער העיד כנגדו באישום של בידוי ראיות. המערער טען כי עדותו לא הייתה קבילה, ויש להתעלם ממנה בהיותה חסויה מכוח סעיף 48(א) לפקודת הראיות, וכן לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי-הדין. בית-המשפט קבע כי עניינים בתחום הפלילי לא יכולים להיחשב כעניינים הקשורים לשירות המקצועי, ולפיכך הם אינם בתחומו של חסיון עורך-דין-לקוח.

בהמשך לעיל, נבהיר כי "שירות מקצועי" של עורך-דין יכול שיתייחס לעבירות פליליות, אך זאת, כאשר העבירה כבר בוצעה, והעבריין מבקש מעורך-הדין שירות מקצועי בקשר לכך, כגון ייצוג בהליכים פליליים שננקטו נגדו. אך מקום שהעבריין מוסר לעורך-דין על כוונתו לבצע עבירה בעתיד, והוא אף נוהג כך, כי אז אין הלקוח מעוניין בכל שירות מקצועי מעורך-הדין, ואין זה מסוג הדברים שיש להם קשר לשירות מקצועי שניתן על-ידי עורך-דין {על"ע 17/86 עורך-דין פלונית נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מא(4), 770 (1986)}.

 

 

שאלה: מה דין נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד סניגוריה?

תשובה: סעיף 48(ג) לפקודת הראיות קובע כי "נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט".

 

 

שאלה: האם החסיון החל בסעיף 48 לפקודת הראיות חל גם על חסיון זהותו של הלקוח?

תשובה: עצם זהותו של לקוח, כמו גם עצם הפניה לקבלת שירות מקצועי של עורך-הדין, אינם בגדר "דברים שהוחלפו" בין עורך-הדין ללקוח, ואינם איפוא בגדר החסיון.

ההיגיון לכך הוא, שבעצם הפניה לקבלת השירות אין כדי לחשוף את התקשורת החסויה ולהעמיד אדם בסכנה שעצם הפניה תעמוד לו לרועץ בהליכים עתידים אפשריים {בג"צ 447/72 ד"ר ישמחוביץ נ' פ"ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (1973)}.

יחד-עם-זאת, הותירה הפסיקה פתח צר ולעת עתה תיאורטי בלבד, לאפשרות שבה הידיעה על עצם הפניה לעורך-הדין או גילוי זהות לקוח מטעם אחר, יביאו לנזק של-ממש ללקוח, באופן שיצדיק את הרחבת החסיון גם על זהות הלקוח, לאחר שבית-המשפט ישקול את השיקולים הרלבנטיים {ראה גם בג"צ 301/85 פלונים נ' נשיא ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (1986); ה"פ (ת"א) 2163/96 פייראייזן נ' גזית, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997); ח"ד (ת"א) 11287-10-10 הרשות המוסמכת באיי הבתולה נ' הנהלת בתי-המשפט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

7. עדות רופא – סעיף 49 לפקודת הראיות

שאלה: האם בסמכותו של בית-המשפט להסיר חסיון רפואי?

תשובה: כן. על-פי סעיף 49(א) לפקודת הראיות, לבית-המשפט נתונה הסמכות להסרת החסיון הרפואי אם מצא "כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {ת"פ (כ"ס) 2394-08 משה זר נ' מדינת ישראל - יחידת תביעות ש"י - שלוחת אריאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"ח (חי') 54058-01-11 נסים פדידה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); מ"ת (חד') 32320-05-10 נסים חזן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

 

 

שאלה: מהם האינטרסים שעל בית-המשפט לאזן בבואו לבחון השאלה האם להסיר החסיון הרפואי?

תשובה: על בית-המשפט לאזן בין שני אינטרסים הנוגדים זה את זה. האחד, חיוניותו של המידע החסוי להגנתו של נאשם במשפט פלילי המתנהל נגדו. השני, זכותו של המתלונן לפרטיות {ראה גם ת"פ (ק"ג) 988/06 מדינת ישראל נ' פסח יוסף, תק-של 2007(2), 28157 (2007)}.

 

 

שאלה: האם חסיון הרפואי ימשיך ויחול גם במקרה והרופא הפסיק ולעסוק בעניין שברפואה?

תשובה: כן {ראה סעיף 49(ב) לפקודת הראיות}.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר הועלתה טענת חסיון רפואי?

תשובה: סעיף 49(ג) לפקודת הראיות קובע כי במקרה ונטענה טענת חסיון, הדיון בטענה יהא בדלתיים סגורות.

 

שאלה: מי רשאי לוותר על החסיון הרפואי?

תשובה: רק החולה זכאי יהיה לוותר על החסיון הרפואי ואילו הרופא חייב, באיסור פלילי, שלא לחשוף את סודו הרפואי של החולה.

 

 

 

 

 

שאלה: מהם התנאים להפעלת החסיון הרפואי?

תשובה: התנאים להפעלת חסיון רפואי הם: האחד, נושא החסיון הוא "דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו" של הרופא.

השני, המדובר אך ורק ב"דבר" שיש לו "זיקה עניינית" לחולה עצמו, באופן אישי.

השלישי, נושא החסיון הוא דבר ש"הגיע אליו תוך עבודתו כרופא". המדובר אך ורק ב"דבר" שמגיע אל הרופא במסגרת השירות הרפואי שהוא נותן לחולה. נראה כי תינתן לדרישה זו משמעות רחבה לפיה רואים את עבודת הרופא כמתחילה בפניית החולה אליו.

הרביעי, נושא החסיון הוא "מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד".

 

 

שאלה: מהו המבחן אותו מציעה פסיקת בתי-המשפט בהקשר המושג "על-פי טיבו"?

תשובה: המבחן אותו מציעה פסיקת בתי-המשפט היא המבחן לפיו תישאל השאלה "מה שהרופא מגלה בחולה תוך כדי בדיקה בחדרו הסגור או מה שהוא עושה בחדרו הסגור תוך כדי טיפול בו, וכל כיוצא בזה, הם "מטיבם" דברים שבסוד הרפואי; מה שאין כן "עובדות הנראות לעין כל" {בג"צ 447/72 ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)}.

 

 

שאלה: מה פירוש המושג "בדרך-כלל"?

תשובה: הנקיטה במושג "בדרך-כלל" באה לקבוע מבחן אובייקטיבי. כלומר, "אין חולה יכול באמרי פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד; ובית-המשפט הוא הקובע, על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, אחידה ויציבה, אם הדבר נמנה על אלה שעל-פי טיבם הם נמסרים לרופא, בדרך-כלל, מתוך אמון שישמרם בסוד" {בג"צ 447/72 ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)}.

 

 

שאלה: האם ניתן לעיין בכרטיסיות רופא לצורך בדיקת מס הכנסה?

תשובה: שאלה זו נדונה ב- בג"צ 447/72 {ישחמוביץ נ' ברוך, פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253, 264 (1973)}. במקרה דנן, חוקרי מס הכנסה תפסו כרטיסיות רפואיות של העותר העוסק בפרקטיקה פרטית כרופא בתחום העקרות, ההזרעה המלאכותית והאימפוטנציה, בהן רשומים שמות של פציינטים וזאת במסגרת חקירה בגין חשד שהעותר עבר על הוראות פקודת מס הכנסה.

המשיב רצה לבחון את שמות הפציינטים, מענם ושיעור התשלומים ששילמו לעותר כפי שהם משתקפים בכרטיסיות, ולהשוות מידע זה למידע שביומן הרופא שניהל העותר.

בית-המשפט העליון קבע, בהתאם להוראת סעיף 49 לפקודת הראיות, כי אכן אימצה ישראל כלל חסיון ביחסי רופא-חולה, בהחשיבה את הצורך של החולה לשוחח בחופשיות עם רופאו עד כדי איסור חשיפת הדברים במשפט. החסיון הוא לטובת החולה, ואין הרופא יכול לוותר עליו. החסיון חל על דברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד. לשון "בדרך-כלל" שבסעיף מלמדת, כי אין החולה יכול באמרי פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד. הלכה פסוקה היא, שבעוד שממצא הרופא ודרכי הטיפול שלו הם חסויים, העובדה שפלוני נזקק לשירותו של הרופא וכמה שילם לו אינה חסויה. זאת, אף כי יתכנו מקרים מיוחדים, בהם איזון ראוי בין צרכי החולה להעסיק את רופאו כאיש אמונים לבין תלותו של בית-המשפט בהשגת הראיות, יורה, כי גם זהותו של החולה תהא בגדר סוד חסוי {למשל, לגבי החולים במחלות הנפש}.

במסגרת האיזון האמור, יש לקחת בחשבון גם את סוג ההליך שלשמו נדרשת חשיפת הראיה. אילו התכוון המשיב לערוך בדיקת-פתע בלבד, ייתכן שידו של עניין החולה הייתה על העליונה, והאינטרס שלו היה עדיף מרצונו של פקיד השומה לוודא, כדבר שבשגרה, שהרופא משלם מס אמת. ואולם, במקרה זה כבר קיים חשד בעיני פקיד השומה כי העותר ביצע עבירה חמורה, וחשדות אלה ראוי שיתבררו. הצורך להביא עבריין לדין עדיף מחיסוי שמות החולים.

מקום שבית-המשפט מורה על הסרת חסיון, יכול הוא לדאוג לאינטרס החולים על-ידי שיורה על קיום הדיון בדלתיים סגורות.

דין אחד לחולים ידועים ולחולים עלומי שם – החסיון הרפואי נתון לכולם באותה מידה, ואין זה מעלה או מוריד אם בין לקוחותיו של העותר גם אנשי ציבור חשובים.

באחריתו-של-דבר קבע בית-המשפט כי המשיב יוכל לעיין בכרטיסיות העותר, ואולם הרישומים הנוגעים לטיפול הרפואי יכוסו על-ידי העותר במעמד המשיב ולא יתגלו לו.

 

 

שאלה: האם צילומים של "לפני ואחרי" הניתוח שבוצע הוא בגדר מידע רפואי החוסה תחת החסיון הקבוע בסעיף 49 לפקודת הראיות?

תשובה: כן {ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 176469/06 ורדה טלמור ואח' נ' ד"ר דב קליין ואח', תק-של 2006(4), 14574 (2006)}.

 

שאלה: מהו התנאי לקיומו של הליך להסרת החסיון?

תשובה: תנאי לקיומו של הליך להסרת החסיון הינה הנחת תשתית משפטית ועובדתית שיש בה לבסס את הטענה לפיה יש בתיקיה הרפואיים של המתלוננת חומר חיוני להגנת הנאשם, ואין די בטענה סתמית לפיה תיקים אלו "ככל הנראה" כוללים חומר כאמור {דברי בית-המשפט ב- ת"ד (יר') 10114-05-11 משה אשר הינמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

8. עדות פסיכולוג – סעיף 50 לפקודת הראיות

שאלה: מהו הדין באשר לחסיון פסיכולוג?

תשובה: למעשה זכות החסיון המוענקת בסעיף 50 לפקודת הראיות למטופל כלפי פסיכולוג מומחה, זהה למעשה לזכות החסיון המוענקת בסעיף 49 לפקודת הראיות לחולה כלפי רופא והדברים שנאמרו בהקשר לחסיון חולה-רופא בדבר טיבה ואופיה של אותה זכות ותנאי השימוש בה, יפים אף לעניין זכות החסיון המוענקת בסעיף 50 לפקודת הראיות {לעניין תכלית החסיון ביחסי פסיכולוג-מטופל ראה בהרחבה ב- ת"א (חי') 995/05 ליפניצקי אלכסיי נ' מיקוד אבטחה שמירה שירותים ונקיון בע"מ ואח', תק-מח 2006(4), 6622 (2006)}.

 

 

 

 

 

 

 

9. עדות עובד סוציאלי – סעיף 50א לפקודת הראיות

שאלה: אימתי יוסר החסיון הקבוע בסעיף 50א לפקודת הראיות?

תשובה: בסעיף 50א לפקודת הראיות עסקינן בזכות חסיון יחסית, קרי, בית-המשפט רשאי להורות על הסרת החסיון אם "מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שיש שלא לגלותה".

 

 

שאלה: למי שייך החסיון?

תשובה: החסיון הוא לטובת המטופל, החסיון הוא תוכני ולא רק חסיון אישי של בעל המקצוע. כלומר, החסיון שייך למטופל והוא ואך ורק הוא רשאי לוותר על החסיון ומשסירב המטופל, המידע עצמו נהנה מחסיון.

 

 

שאלה: מהי מטרת החסיון שבסעיף זה?

תשובה: הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי. המטופל מסכים לחשוף רגשותיו בפני המטפל מחד והמטפל מבטיח לשמור על סודיות הדברים מצד שני.

יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי "הסודיות מובטחת" היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק כגון אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רישיון או פגיעה במקום עבודתו - עלול להירתע מלפנות לטיפול ו/או מלחשוף רגשותיו לצורך טיפול {ראה גם יורם צדיק, "פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח" רפואה ומשפט גליון 27 (2002) 145}.

מטרת החסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. לאור הנ"ל, מחוייב בית-המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת מטופל-עובד סוציאלי.

 

 

שאלה: מהם התנאים שעל המבקש לעמוד כדי להסיר חסיון עובד סוציאלי?

תשובה: על-מנת להסיר חסיון עובד סוציאלי על המבקש לעמוד בשני תנאים: האחד, עליו להראות כי הדברים נוגעים לבעל החסיון, כמי שנזקק לשירותה של העדה. השני, עליו להראות כי מדובר בדברים "שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך-כלל מתוך אמון שישמרם בסוד".

באשר לתנאי הראשון, יודגש, כי החסיון אינו חל במקרים שעובד סוציאלי חייב לדווח על מעשי עבירה שנתגלו לו או הובאו לידיעתו תוך כדי טיפול.

באשר לתנאי השני, נקבע ב- בג"צ 447/72 {ישמחוביץ נ' פקיד שומה, פ"ד כז(2), 253 (1973)} כי לשון המחוקק "בדרך-כלל" באה ללמד על קנה-מידה קבוע, מקובל ואובייקטיבי. כלומר, אין חולה יכול באמרי-פיו ליצור חסיון לגבי דבר שבדרך-כלל אינו נשמר בסוד. הכוונה היא שאין להפוך את אנשי האמון למקלטים מפני חשיפת מידע חיוני על-ידי עצם הפקדת סודות בידיהם. הסוד שהופקד אינו חסוי אם אינו מסוג הדברים שבדרך-כלל נמסרים לבעל התפקיד על-מנת שישמרם בסוד.

 

 

 

 

 

10. עדות כהן דת – סעיף 51 לפקודת הראיות

שאלה: האם חסיון הקבוע בסעיף 51 לפקודת הראיות הינו מוחלט או יחסי?

תשובה: חסיון זה הינו חסיון מוחלט. סעיף 51 לפקודת הראיות מעניק ל"כהן דת" זכות אישית לחסיון של "דבר שנאמר לו בווידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו".

 

 

שאלה: למי שייך החסיון הנ"ל?

תשובה: החסיון הוא של "כהן הדת", כלומר, כהן הדת הוא הבעלים של הזכות, ולכן המתוודה אינו יכול לוותר על החסיון, ולגרום בדרך זו לחיובו של כהן הדת לגלות את תוכן הווידוי {ת"א (יר') 1145/99 עמאד ג'אעוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(1), 2429 (2002)}.

 

 

11. חסיון עיתונאי

שאלה: האם חסיון עיתונאי הינו חסיון מוחלט או יחסי?

תשובה: חסיון יחסי {ת"א (יר') 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ, תק-של 2002(2), 72 (2002); בר"ע (ארצי) 29970-12-11 יהודה דוידוביץ נ' אי סי איי טלקום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); בג"צ 1736/10 אביגדור ליברמן נ' מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

שאלה: מהם התנאים שבהתקיימותם יוכר החסיון העיתונאי?

תשובה: קיים "מבחן משולש" שבהתקיימו יוכר החסיון העיתונאי. ואלה התנאים: האחד, נבחנת הרלבנטיות של השאלה. השני, נבחן אם אכן מדובר בעניין מהותי. השלישי, נבחן אם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, כלומר, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע {ב"ש 298/86 ציטרין ואח' נ' בית-הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב ואח', פ"ד מא(2), 337 (1987) (להלן: "עניין ציטרין"}.

באשר לתנאי הראשון - הרלבנטיות - נקבע ב- בש"א (ת"א-יפו) 168096/06 {כרמל לוצאטי ואח' נ' עזבון המנוח יצחק הרשקוביץ ז"ל ואח', תק-של 2006(4), 17129 (2006) (להלן: "פרשת כרמל לוצאטי ואח' "} כי  מסגרת זו אבחנה "הן את הפן העובדתי של הטענה והן את הפן המשפטי שלה. כעניין שבעובדה, המסמכים נשוא התצהיר רלבנטים והכללתם בתצהיר מספקת לקביעה זו".

באשר לתנאי השני - עניין מהותי נקבע ב- בפרשת כרמל לוצאטי ואח' כי "הנשיא שמגר הגדיר "מהותיות" בעניין ציטרין, בין השאר כ'מעשה עוולה חמור לגביו נדרש גילוי המקור מאחר ואין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע'. אינני סבורה כי ניתן לשלול את מהותיות וחשיבות התביעה. לא רק שבסופו-של-יום נטל אדם את חייו לאחר שידור הכתבה, אלא בית-המשפט יידרש בהמשך הדרך, בין השאר לליבון נושא היקפה, מועדה ותיזמונה כמו גם טיבה של זכות התגובה של נשוא שידור על השידור. הבחינה של המהותיות צריכה להיסמך על כלל הנסיבות ואין "לסנן" ולהגביל אמות-מידה נוקשות את מבחני המהותיות. לצורך הבקשה שלפני, סבורה אני כי התביעה מעלה עניין מהותי".

באשר לתנאי השלישי - חיוניות המידע נקבע ב- בפרשת כרמל לוצאטי כי "כאן לא ראיתי להבחין בין החסיון הנטען לגבי תוכן המידע לבין זה הנטען לגבי מקור המידע. עוד לא ראיתי כי הנתבעים ביססו את החסיון על מקורות מידע, על התנאת המקורות מראש כי זהותם תוותר חסויה. עיון בתצהיר ובטבלת החיסיונות המתבקשים, מקשה עד מאוד, בהיותו בלתי-מפורט בעליל, לקבוע, כבקשת הנתבעים, כי המידע אינו חיוני. כך למשל, רשומה מס' 12 'מכתב גיאו-בר לעורך-דין אביבה רחמים יניב'. כיצד ניתן לדרוש מהתובעים להסביר מהו טיבו של המידע ומדוע לא יוכלו להשיגו ממקורות אחרים? זאת ועוד, דומני כי הנתבעים אף שגו לכאורה כאשר ציינו בתצהיר, לצד רשומה מס' 24, כי מכתב שכתב המנוח עצמו – 'חסוי מטעמי חסיון עיתונאי'. כיצד? והרי ככל שתוכן המכתב היה אי-פעם חסוי, החסיון נועד למנוח והנה המנוח הוא זה המעוניין בחשיפה. והנה, לצד רשומה מס' 105 בתצהיר, צויינו שם שולח ושם מקבל המכתב. ומהי טענת החסיון בצד הרשומה? 'למעט פרטים מזהים של שולח המסמך החסויים מטעמי חסיון עיתונאי'. והרי כבר ניתנו הם ברשומה עצמה. בנסיבות אלה, נוכח המאסיביות של העלאת טענות החסיון, העדר פירוט ושגגות משגגות שונות, אני סבורה כי ככל שנטל הצבעה על חיוניות מידע, מוטל על התובעים, הם עמדו בו ומכל מקום מושתקים הנתבעים, במסגרת עיקרון תום-לב בניהול הליכים משפטיים, מלטעון אחרת".

 

 

שאלה: מדוע ישנה חשיבות רבה להעניק חסיון עיתונאי?

תשובה: חסיון עיתונאי הינו חשוב ביותר, ולא בכדי הפסיקה יצרה את החסיון חרף החשש שהדבר עלול לפגוע בחקר האמת וזאת על-מנת לאפשר עיתונות חופשית הנשענת על מקורות שיסכימו לחשוף את המידע לציבור במידה וחיסיונם יישמר {ראה גם ב"ש (ת"א) 90742/09 חדשות 10 בע"מ נ' משה קצב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

הצורך בשמירה על עיתונות חופשית הינו חלק מההגנה הרחבה שהמשפט נותן לחופש הביטוי שהינו חיוני במדינה דמוקרטית {ראה למשל בג"צ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1), 249 (2003)}.

על-מנת לקיים את חופש הביטוי נדרש שהציבור יזכה לקבלת מידע באמצעות כלי התקשורת והעיתונות. מימושה של זכות הציבור לדעת מותנה בכיבוד גישתם של עיתונאים למקורות המידע, כמתחייב מן ההכרה בחשיבות תפקידם כזרועו הארוכה של הציבור {ראה גם רע"א 6872/11 עמירם כהן נ' איתן בן דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

 

 

שאלה: מה הדין כאשר המידע המבוקש הוא זהותו של המקור?

תשובה: שעה שהמידע שמדובר בו הוא זהותו של מקור, הזכות לחסיון היא, בראש ובראשונה, של המקור, וכל עוד לא ויתר עליה, לא רשאי גם העיתונאי לעשות כן {ראה למשל ת"א (ת"א) 1121-07 ליאורה גלט-ברקוביץ נ' ברוך קרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

 

 

12. החסיון בהליך גישור

שאלה: מה דינם של מסמכים שהוכנו על-ידי צד למחלוקת לצרכיו הפנימיים לקראת הליך חלופי ליישוב המחלוקת, ואשר לא הועברו בשעתו לעיונו של הצד שכנגד. האם במשפט המתנהל מאוחר יותר בין הצדדים יחול עליהם חסיון, בנוסף לאי-קבילותם באותו הליך?

תשובה: ב- רע"א 2235/04 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2), 4466 (2006)} קבע בית-המשפט:

"החסיון החל על חומר הכנה שהכין צד לצורך משפט או משפט צפוי חל, על-פי הרציונל שלו ותכליותיו, גם על חומר הכנה שנועד לשמש בהליך חלופי ליישוב מחלוקת מחוץ לבית-המשפט. מספר טעמים לכך:

א. זהות התכליות והשיקולים הנוגדים: קיים דמיון, אם לא זהות מוחלטת, בין התכליות, השיקולים והאיזונים העומדים ביסוד חסיון חומר הכנה המיועד למשפט, לבין אלה הפועלים לקביעת מעמדו של חומר הכנה שנועד להליך חלופי ליישוב הסכסוך. חשיבות מתן ההגנה ראויה לאוטונומיה האישית של צד למחלוקת להכין ולגבש באין מפריע את עמדתו לצורך התדיינות עם יריבו קיימת במידה זהה בכל המערכות ליישוב סכסוכים. בלא מתן הגנה כזו, תקופח יכולתם של מתדיינים לגבש את עמדתם ולהציגה בצורה מלאה ומושכלת בבירור המחלוקת. הצורה והלבוש הניתנים להליך ההתדיינות אינם מעלים ואינם מורידים לעניין חשיבותו של ערך זה. אין כל קו מבדיל לעניין זה בין הכנה למשפט לבין הכנה למשא-ומתן לפשרה, להליך גישור או פישור, או דיון בבוררות. הרציונל העומד בבסיס חיסיונו של חומר כזה הינו משותף לכל מערכות יישוב הסכסוכים, ומשמעותו היא כי חשיבות ההגנה הניתנת לבעל דין להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם יריבו גוברת בעיני המשפט אף על חובת הגילוי הקיימת דרך-כלל לצורך חשיפת האמת. יוצא, איפוא, כי החסיון המוכר לעניין חומר הכנה הנאסף לצורך משפט מתרחב באופן טבעי גם למנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים.

ב. עידוד ותמריץ להיזקקות למנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים: יצירת אבחנה מהותית בין חסיון הניתן לחומר הכנה למשפט, לבין חומר הכנה שנועד לשמש מנגנון יישוב מחלוקת חלופי, עלול לפגוע קשות בתמריץ הראוי של הציבור להיזקק למהלכים חלופיים למשפט. אם ידע צד למחלוקת כי חומר הכנה שהכין לצורך פשרה שנכשלה עשוי לעמוד לעיון הצד שכנגד במשפט שבא בעקבות משא-ומתן שהתנהל, עלול להיות לכך תמריץ שלילי לבעלי דין להיזקק להליך משא-ומתן; לחילופין, הדבר עלול להביא לכך כי ניהול הליך חלופי כאמור לא ילווה בחומר הכנה בכתב, מחשש כי הוא עלול להיחשף בפני היריב בהליך שיפוטי מאוחר יותר. אפשרות כזו עלולה לפגוע ברמת ההכנה של בעל דין בהליך החלופי כאמור, והדיון בו עלול להיפגע באיכותו, ברמתו, ובסיכויי הצלחתו. מבחינה זו, הגבלת החסיון רק לחומר הכנה למשפט עומדת בניגוד לאינטרס ציבורי מובהק המבקש לעודד מהלכים לפתרון מחלוקות מחוץ לבית-המשפט. על רקע זה נטען בעבר בהקשר לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי-המשפט כי ראוי להכיר בחומר הכנה לקראת הליך פישור כמוגן בחסיון ראייתי (ר' סטי דרך גישור להסכם (2001), שם, 104).

ג. טשטוש תחומים בין חומר הכנה להליך חלופי לבין חומר הכנה למשפט: לא אחת, ישנו טשטוש תחומים בין חומר הכנה הנאסף לצורך גיבוש עמדה בהליך יישוב מחלוקת חלופי, לבין חומר הכנה הנאסף לצורך משפט, והאבחנה ביניהם קשה ומלאכותית. דרך שגרה, חומר שבעל דין מכין לצרכיו במסגרת משא-ומתן לפשרה, או הליך גישור או פישור, יהיה זהה או דומה לחומר הנדרש לביסוס עמדתו במשפט הנפתח מאוחר יותר, מקום שההליך החלופי נכשל. אין היגיון וטעם לפרוש חסיון על חומר הנאסף לצורך משפט, ולמנוע מבעל דין חסיון זה על אותו חומר עצמו, בהיותו מיועד בתחילת מהלכי ההתדיינות למנגנון יישוב הסכסוך החלופי. גם בעת ניהול המשפט גופו, לא אחת משתלבים מאמצי פשרה, גישור או פישור אל תוך מהלכי המשפט, לעיתים הם מסתיימים בהצלחה, ולעיתים נכשלים, והליכי המשפט נמשכים במתכונת שיפוטית רגילה. יצירת אבחנה מהותית בין חומר הכנה המיועד למשפט גופו הנהנה מחסיון, לבין חומר הנאסף לצורך הליך חלופי, המעורב ושזור במשפט, שאינו נהנה מחסיון, עלולה להימצא הרסנית גם למאמצי השגת הסדר מוסכם אגב המשפט. קשה למצוא טעם רציונאלי לאבחנה כזו ביחס לחומר הכנה שנאסף על-ידי צד להתדיינות, בין לצורך משפט, ובין לצורך יישוב המחלוקת בדרך חלופית למשפט.

במישור החסיון הראייתי, האבחנה בין חומר הכנה לצורך משפט לבין חומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב המחלוקת אינה יכולה להתקבל, איפוא. היא עומדת בסתירה לרציונל הבסיסי המשותף העומד ביסוד הערך השואף להגן על חירותו של בעל דין להכין ולגבש את עמדתו לצורך הליך הכרעה בינו לבין יריבו, יהא אשר יהא אופי מנגנון ההכרעה שנבחר; היא עומדת בסתירה למדיניות הציבורית המבקשת לעודד הליכי יישוב מחלוקות בדרכים חלופיות למשפט; היא עלולה להבחין שלא כדין בין חומר הכנה למשפט לבין חומר הכנה לצורך הליך חלופי, מקום שהליכי המשפט וההליך החלופי מעורבים ומשולבים אלה באלה עד לבלי הפרד. מסקנתי היא, איפוא, כי החסיון החל על חומר הכנה במשפט מתפרש גם על חומר הכנה לצורך דרכים חלופיות ליישוב מחלוקות בין בעלי דין."

 

 

שאלה: מהם התנאים להחלת חסיון על חומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת?

תשובה: ב- רע"א 2235/04 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2), 4466 (2006)} קבע בית-המשפט:

"18. החסיון הניתן לחומר הכנה לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקת נגזר כענף מהחסיון הנתון לחומר הכנה לצורך משפט. נובע מכך כי התנאים להחלת החסיון בשני המצבים דומים בטיבם זה לזה. אלה התנאים לחסיון בהליך חלופי:

ראשית, על-פי מבחן "הצפיות", החסיון על חומר הכנה לצורך הליך יישוב חלופי יחול לא רק על חומר שהוכן שעה שההליך היה תלוי ועומד בפועל, אלא גם מקום שבעת הכנתו של החומר היה צפי של ממש כי אותו הליך אכן יתקיים. אמנם, שלא כהליך משפטי, המנוהל במתכונת דיונית מובנית, הליכים חלופיים ליישוב מחלוקות עשויים ללבוש צורות מגוונות, והם מתאפיינים מעצם טיבם ביתר גמישות, ובמימד של אי-פורמליות. עובדה זו יוצרת קושי כפול: ראשית, בעצם איתורו של "הליך" ליישובה של מחלוקת, ושנית, בבחינת הצפי לקיומו. היבטים אלה יש לבחון ממקרה למקרה, על-פי נסיבותיו. עם-זאת, כאבן בוחן לקיומו של "הליך" ליישוב המחלוקת ישמשו הוכחת קיומה של מחלוקת אמיתית בין הצדדים בשלב הכנת החומר, ומידת הכנות והרצינות המתלווים למגעים בין הצדדים החלוקים...

שנית, בדומה לחסיון על חומר הכנה למשפט, נדרש גם בענייננו, כי המטרה הדומיננטית להכנת החומר הייתה לשמש את בעל הדין לצורך הליך חלופי ליישוב המחלוקת, בין אגב מהלכו של ההליך ובין תוך צפי לקיומו. חומר שעיקר מטרתו לא נועדה לתכלית זו, אלא כוּונה למטרה אחרת, לא יחסה בצל החסיון. לצורך העניין, החסיון יחול בין אם החומר הוכן לצורך הליך חלופי נתון ובין אם לאחר-מכן הצדדים בחרו בהליך חלופי אחר, שגם תכליתו היא יישוב המחלוקת בדרך מוסכמת.

שלישית, כדרכם של מרבית החיסיונות, בין הסטטוטוריים ובין ההלכתיים, ייתכנו מצבים חריגים שבהם אינטרס ציבורי רב משקל עשוי לגבור על ערך החסיון ההלכתי ולהצדיק גילויו של החומר החסוי. אין מקום להיכנס לפרטי תנאי זה, מאחר שהוא אינו רלבנטי לנסיבות עניין זה."