ביהמ"ש קבע כי מבחינת מהימנות העדים, לא ניתן להעדיף אחת מהגרסאות על פני האחרת. שני הנהגים יצרו בעדותם אותה מידה של מהימנות ושכנוע עצמי שמה שהם מספרים הוא האמת לאימתה, לכן בית המשפט פסק לפי הראיות האובייקטיביות בלבד.

כל צד הגיש ראיה אובייקטיבית לתמיכה בגרסתו.

נקבע כי לאור העובדה שהתובע חנה במקום אסור וגם פתח את הדלת מבלי לוודא כי הדרך פנויה, אין להטיל על הנתבע רשלנות תורמת.  

הובאו שתי עדויות מטעמו של התובע לעניין נסיבות התרחשות התאונה, התואמות האחת את השניה, ומנגד לא הובאה כל עדות קבילה מטעמו של הנתבע (עדות עד הנתבע הייתה עדות קלאסית מפי השמועה ולכן אינה קבילה בבית המשפט), עדויות התובע והעד מטעמו התקבלו כמשקפות את המציאות כהווייתה. 

נקבע כי מעבר לעובדה שאין רצף בין מוקדי הנזק, מדובר בשריטות כאשר מנגנון המכה במקרה זה צריך להשאיר מעיכה אחת ולא שריטות רבות.

בית המשפט קבע כי מדובר במערכת יחסים בין דיירי בית משותף וגם אילו אותרה עילה הרי שהתביעה של התובעת הייתה צריכה להיות מוגשת למפקח על הבתים המשותפים.

מי שנוהג ברכב של אחר צריך לסמוך על עצמו ולבדוק תעודות ורישיונות.

ביה"ש קבע כי גם אם נצא מתוך ההנחה כי התמונות אינן מחזקות אף גרסה, תישאר מילתו של התובע מול מילתו של הנתבע. התובע לא הביא ראיה כלשהי שתתמוך בגרסתו.

ביהמ"ש קבע כי התביעה שכנגד היא כללית, חסרת יסוד והסכומים הנקובים בה נכתבו כיד דמיונו הטובה של המנסח. ניכר בה כי הוגשה כצעד טקטי בלבד ולכן היא נדחתה.

בית - המשפט קיבל את התביעה. ואישר את מלוא הנזק הנתבע למעט הסך של 800 ₪ בגין הנזק הכללי.