ככל שנאשם סבור שקיימים חומרי חקירה שלא הועברו לעיונו, הוא רשאי להגיש בקשה לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי ועל החלטת בית המשפט בעניין זה נתונה לו זכות ערר (סעיף 74(ה) לחוק). כבית המשפט קמא אף אני שוכנעתי כי במקרה דנן המשיבה העבירה לידי העורר במלואם את מחקרי התקשורת שנאספו - לרבות פלטי שיחות ואיכונים של המנוי הסלולרי הפעיל של המנוחה - וכן דיסק עם חומר הגלם שממנו הופקו מחקרי התקשורת, אך למעט מסמכים א' וב' שנכללו בחומר החסוי.

כעולה מהבקשה ומנספחיה, שני ההליכים נסובים על נזקים שלפי הנטען נגרמו עקב אותה תאונת דרכים. נטען כי איחוד הדיון בתובענות, אשר מעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות זהות, יקדם יעילות דיונית וימנע התדיינות כפולה.

המבקש – שאינו מיוצג – עותר בעיקרם של דברים כי בית משפט זה יקבע שהמבקש הגיש את המסמכים שבמחלוקת. כנטען בכל הנוגע למסמכים, אין די בהוראת בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה. זאת, בין היתר מאחר שלשיטת המבקש דעתו של בית המשפט לענייני משפחה "נעולה" לטובת המשיבה ובאי כוחה. 

יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצאתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לא מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשותיו לביטול פסק הדין. לטענת המבקש, קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר למועד הגשתם של עיקרי הטיעון שגויה מיסודה, ומנוגדת לפירוש הנכון של הוראות הדין הרלוונטיות. 

טענת המבקש כי הפחתת דמי המזונות צריכה להיות כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה – כבר משנת 2015, וזאת בהתאם להכרה בכך שכבר במועד זה נפגע כושר ההשתכרות שלו. בשולי הדברים נטען גם כי יש להפחית את דמי המזונות בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי. 

חוזר המבקש על טענותיו בבית המשפט המחוזי, שלפיהן הצוואה משנת 2015 ביטלה את הצוואה משנת 2014. לשיטת המבקש, פסק הדין מיום 4.9.2017 כבל את שיקול הדעת של בית המשפט ו"הכתיב" את תוצאות ההליך דנן.

בבקשה נטען בין היתר כי הסדרי הראייה שנקבעו פוגעים בקטינה ובצורך שלה ביציבות ובוודאות וכי על כן היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע הסדרי ראייה מדורגים יותר, אשר אינם כוללים לינה. כן חזרה המבקשת על טענותיה בדבר חוסר מסוגלותו ההורית של המשיב.

המבקשים טוענים כי העיזבון טרם חולק לידיהם ולפיכך לא ניתן לגבות את הכתובה שכן זו יכולה להיגבות מנכסי העיזבון בלבד. לטענתם, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין עומדות בסתירה לאמור בדחיית הבקשה לתיקון פסק הדין.

המבקשים טוענים כי בית משפט קמא חרג מכתב הערעור, בכך שהורה על ביטול פירוק השיתוף ועל מינוי באי-כח הצדדים ככונסי נכסים. לטענתם, על חלק זה של פסק הדין לא הוגש ערעור ועניין זה אף היה מוסכם על הצדדים. כמו כן נטען, כי ביטול אותו חלק בפסק הדין, עליו לא הוגש ערעור, מהווה פגיעה קשה בזכות הטיעון של המבקשים, וכי "טעמי יעילות" אינם יכולים להוות הצדקה לכך.