נקבע על דרך האומדנא כי אל-על תפצה את התובעת בסך של 3,000 ש"ח בגין ההוצאות אותן הוציאה ברכישת ביגוד וציוד לצרכיה הבסיסיים. אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז וטרחה, ציין בית-המשפט כי לפי סעיף 29 לאמנה לא ניתן לתבוע "פיצויים עונשיים, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם להשבה", ולכן התעוררה בנושא מחלוקת.

ית-המשפט סבר כי הצדק עם התובע וכי התובע זכאי בנוסף להחזרת קרן הסכום בצירוף הפרשי ריבית והצמדה וגם לפיצוי לדוגמא ללא הוכחת נזק האמור בסעיף 31א(2א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

בית-המשפט החליט שיש להחזיר לתובע את הסכומים שנלקחו ממנו מעבר למועד סיום העסקה המקורית ולהעניק לו פיצוי עבור הוצאותיו הנלוות בהגשת התביעה וניהולה.

בית-המשפט פסק, כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 4,200 ש"ח לסיום כל המחלוקות ביניהם.

בין השאר נקבע כי לאור פסיקת ביה"ד הרבני הגדול עלינו לפסוק פיצויים לאישה. אנו חייבים לציין שהיסוד ההלכתי לפסיקת פיצויים לידועה בצבור אינו ברור ומחוור לנו.

האישה לא חלקה על סמכותו של בית הדין לדון בעניין מזונות האישה, ועל כן יש לראות זאת כהסכמה מצידה לסמכות בית הדין.

נמצא כי רישום משותף בטאבו הוא הקובע גם אם השקעת צד אחד היתה גדולה פי כמה, אלא א"כ תוכח כוונת שיתוף כדלהלן. עצם הרישום על שם שניהם מהווה מתנה.

לשיטת הרשב"א, להלכה פוסקים דינא ד'גוד או איגוד', אך כל עוד השותפות שרירה וקיימת, ואין תביעה לפירוק השותפות, אין מקום לחלוקת זמנים, הן כדרך להנהגת השותפים מכאן ולהבא, והן כעילת תביעה ביחס לתקופה שכבר עברה. אלא שניהם רשאים להשתמש בדרך שיוויונית בנכס המשותף. אך אין מניעה שכל שותף יתבע בכל עת פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד'.

מעשים בכל יום שבני זוג מתחתנים, וכורתים ברית לחיים משותפים כאשר כ"א מביא לנישואין את כישוריו האישיים ואת יכולתו הכלכלית ואת סיוע הוריו. בד"כ כאשר בני זוג רוכשים דירה לפני הנישואין, הם אינם מדקדקים בחישוב השקעתם ברכישת הדירה, ורושמים הדירה בחלקים שווים, ולכך הם מתכוונים.

החוק לא הסמיך במפורש את בית הדין הרבני או בית-משפט לקבוע ולחלק בפועל את שווי הנכסים מוקדם ממועד פדיונם.