טענת "ההגנה מן הצדק" כרוכה באיזון בין מספר נרחב של שיקולים, ובהם: קידום האינטרס הציבורי; שמירה על זכויותיהם החוקתיות של נאשמים; הרצון להגיע לחקר האמת; הצורך בהגנה על הציבור; החובה להימנע משימוש לרעה בכוח שלטוני.

כדי שתינתן רשות ערעור למי שכבר הובא עניינו בפני שתי ערכאות, עליו להראות כי מקרהו מקים שאלה משפטית שחשיבותה והשפעתה חורגות מעניינו שלו, בית המשפט קבע כי אין מדובר בסטייה מההלכה אלא בקביעת עובדות פוזיטיבית של בית המשפט על בסיס דיון שהתקיים בפניו כי החלוקה בעין במקרה זה אינה אפשרית. משקבע כך בית המשפט, שוב לא היה כל צורך לנמק את פסק דינו ביחס להלכות שעניינן שאלת נטל ההוכחה.

מחד, השיקול של סופיות הדיון מחייב כי מניין הימים להגשת ערעור יתחיל במועד קבלת ההחלטה המקורית, ובעל דין לא יוכל לאפס את מניין הימים על ידי הגשת בקשות לעיון מחדש. מאידך, היעילות הדיונית מובילה למסקנה כי ראוי להימנע מכפילות, במסגרתה הן הערכאה הדיונית הן ערכאת הערעור דנות באותו הליך עצמו.

בגדרי הבחינה הלכאורית הנדרשת בשלב המעצר, נראה כי העורר היה מודע לאפשרות לכך שעבירת הגניבה תתפתח לכדי עבירת שוד. זאת כמובן בלי לטעת מסמרות, שכן מקומן של הטענות בנוגע לעבירה בה יש להרשיע את העורר מקומן להישמע במסגרת ההליך העיקרי. התשתית הראייתית הלכאורית בתיק מבססת את מעורבותו של העורר בעבירת שוד. בנסיבות בהן נעברה העבירה יש כדי ללמד על מסוכנותו של העורר ולהקים עילת מעצר.

בית המשפט קבע כי אם הייתה המבקשת מסרבת לחתום על ההתחייבות והמינהל היה בתגובה, מסרב לחתום על הבקשה להיתר בניה – לפי הדין הקיים וחובת ההגינות במינהל הציבורי – לא ניתן היה לקבל את תביעת המינהל; בשל העמימות שבפרשנות באשר לאומד דעת הצדדים בעניין ההתחייבות - לא ניתן לקבוע זאת כמקור חיוב עצמאי.

מדובר בקטין שבמהלך השנים צצו קשיים רבים בתפקודו, כאשר המשפחה לא היוותה עבורו סמכות, על מנת להחזירו לתפקוד נורמטיבי; הקלות בה החליט המשיב לבצע מעשה כה אלים ומסכן חיים, וקיומו של דחף בדמות רצון לרכוש מכשיר נייד, כפי שעלה מדבריו של המשיב, מלמדים אף הם על מסוכנות ברף גבוה.

המערערים קיבלו לידיהם כספים שמקורם במכירת תרופות מזויפות, ופעלו לטשטוש מהות הכספים ומקור הולדתם, תוך שהם מחזיקים בכספים האסורים יחד עם כלל הכספים שהתקבלו אצלם ממקורות אחרים, וזאת לשם מימון ההוצאות השוטפות של פעילותם העסקית.