העירייה עומדת על האינטרס הציבורי בהריסת המבנים שמהווים סכנה ומטרד לציבור; ומנגד – כי זכויותיהם הקנייניות של המבקשים יישמרו להם גם לאחר ההריסה, וממילא אף אחד מהם לא מתגורר עוד במתחם.

לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, ומכאן שערכאת הערעור תטה שלא להתערב בשיקול דעת זה אלא במצבים חריגים.

בית המשפט קבע כי סעיף 208(א)(8) לחוק התכנון והבניה מטיל אחריות במישרין על האדריכל והמהנדס לביצוע של התוכנית על פי דין. אחריות זו מוטלת רק על הגורמים המנויים בסעיף החוק, ואין לדרוש מהמדינה ליטול את האחריות לתקינות פעולתם; לא עומדת לשניים ההגנה המנויה בסעיף 208(ב) לחוק, שכן הם לא הוכיחו כי ביצוע כל מאמץ שהוא למניעת הבניה הלא חוקית.

הכרעתה של הערכאה הדיונית בשאלת האחריות אינה עילה למתן רשות ערעור. על המבקשת להמתין עד למתן פסק הדין הסופי, ולהעלות את השגותיה בשאלת האחריות במסגרת הערעור, "שכן רק לאחר מתן פסק-הדין הסופי מתבהרת התוצאה האופרטיבית, וכל ענייני הביניים חשובים ככל שיהיו 'נבלעים' באותו פסק דין סופי".

העבירות שמיוחסות לעורר הן חמורות, והן מלמדות על הסכנה שנשקפת ממנו; קיים סיכון שהעורר יתקשה להתמודד ולשמור על תנאי חלופת המעצר המוצעת. בנסיבות אלה אין מקום ללכת כברת דרך נוספת לטובתו של העורר ולהורות על תסקיר משלים נוסף, שלא נראה שיועיל כאן. בשלב זה אין מנוס איפוא מלקבוע כי העורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.