בין השאר נקבע כי נראה כי בנושא זה נחלקו הראשונים.

במקרה והדירה עשויה לשכר, דהיינו שהיא עומדת להשכרה, ודרכו של זה שנכנס לדור בה לשכור לעצמו דירה. במקרה שכזה הוא חייב בתשלום דמי שכירות כדין "זה נהנה וזה חסר" כלשון הגמרא.

מהעדויות שהתקבלו לא הוכחה מרידת האישה. העדה ב' א' לא נקטה שום עמדה פסקנית לשאלת ביה"ד מי אשם בהפרת שלום בית. כך גם ביחס ליתר העדויות, אין בתוכן דבריהם דבר המצביע על מרידה כלשהי, היות והדבר ברור שאחר נתק ממושך יש צורת בטיפול ממושך ובהכנה נפשית גם למוכנות לשלום בית. לכן לאור הנ"ל לא ניתן לקבוע שהאישה מורדת.

לא אחת מצוי שבני זוג אינם נחושים בדעתם להתגרש ומגישים תביעה רכושית על מנת לשמור על זכויותיהם בלבד, ולא מתוך נחישות או השלמה להליך גירושין שהוא הליך אל חזור ביחסים בין בני זוג. מאידך, לא ניתן להתעלם מההליכים המתמשכים המראים על השלמה ובשלות להגיע לגירושין, ובפרט כאשר הם מלווים בעובדות המצביעות על ניתוק הקשר הזוגי, כמו במקרה דנן, בו הבעל הביא בת לעולם מאישה אחרת לאחר נתק של כארבע שנים מאשתו הראשונה.

עוד יש להוסיף, שאישה שאינה גרושה מבעלה, וזכאית במדור, הרי היא כשוכרת בדירת הבעל (קנתה לעניין שתוכל לגור בבית, כקנין שוכר), ולא כאורחת בעלמא. זאת דעתו של הגרז"נ גולדברג שליט"א המובאת בספר שורת הדין כרך ח, עמוד שח. ממילא קל להבין שעבור תקופה זו שהיא זכאית למדור, אין עליה לשלם דמי שימוש כלל.

היה מקום לקבוע את מועד "הקרע" מהמועד בו ניכר כי אחד הצדדים גמר בדעתו ליצור זוגיות חלופית, אלא שאין בידנו לבחון כליות ולב ואין לדיין אלא מה שעניו רואות. אין לנו לקבוע אלא על פי ההתנהגות החריגה אשר יש בה משום הכרזה על הפסקת השיתוף.

בעל משק יכול להיות חבר באגודה באם יתקיימו בו תנאי התקנון, ולפי הכללים שנקבעו. אך אין הוא מחויב להיות חבר באגודה. לעומת זאת חבר באגודה צריך להיות בעל משק, או בן ממשיך, דהיינו שעתיד לקבל את המשק. ובמקרה כזה יכול הבן הממשיך להיות חבר באגודה ולקבל שירותיהם, אף שלעת עתה אין בידו משק השייך לו.

נקבע כי אין ספק שיש להתגרש מייד עם ביצוע פסק-הדין.

בית הדין סבר כי בנסיבות מקרה זה, צירוף העובדות של מועד מכירת הדירה המשותפת, סגירת החשבון המשותף ופתיחת דף חדש בחייו של הבעל סמוך למועד זה מהווים יחד וכל אחד מה לחוד הוכחה לרצינות הפירוד וסופיות השיתוף ביניהם.

באלימות בין בני זוג הנעשית בביתם, הדבר כמעט בלתי אפשרי להביא עדים כשרים, ולכן צריך בית-הדין הרבני להסתמך על עדים פסולים, ראיות נסיבתיות או מסמכים.