במישור העקרוני, לאחר הגשת כתב אישום ניתן להגיש לעיון השופט ראיות חסויות במהלך המשפט רק אם הן מוגנות על ידי תעודת חיסיון. ברם, לצד המסלול שמתווה פקודת הראיות, נקבע בפסיקה כי ניתן להגיש חומר חסוי במסגרת בקשה למעצר אם המידע הכלול בו רלוואנטי רק לעניין מעצרו של הנאשם, ואיננו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן. מבחינה אנליטית, מסקנה זו אפשרית כי החומר החסוי לא נועד לחזק את האישומים גופם. אולם המטרה היא לבסס את עילת המעצר. סיבה נוספת היא שלא נדרש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, אלא די בקיומו של "יסוד סביר לחשש", כלשון החוק. מבחן זה מוריד את הרף הראייתי, ומרחיב את החומר הגלוי והלא-גלוי שהינו קביל בכדי לבסס עילת מעצר.

הגישה שהתקבלה בפסיקה באשר לאפיון חתימתו של אדם – כחתימה אישית, או כחתימה שנועדה לחייב אחר – נוטה לפרשנות מרחיבה. על-פי גישה זו, אפיון החתימה נעשה על רקע השטר כולו, ולא מתוך התמקדות בחתימה בלבד. גישה זו, שכונתה על-ידי הנשיא ברק בענין רינסקי "גישה הוליסטית", הגשמת הציפיות הסבירות של מקבל השטר. בהערכת ציפיותיו של אוחז השטר אין כל סיבה לבחון רק את החתימה, שכן ציפיותיו של האוחז בשטר נגזרות מהתרשמותו מחזותו הכוללת של השטר. בהתאמה, נקבע כי כאשר עיון בחזות השטר כמכלול מעורר ספק בדבר זהותו של עושה השטר – יש לפנות לפרשנות השטר, על מנת להתיר את הספק.

מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. מוסכם בענייננו על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. שירות המבחן המליץ על שחרור העורר למעצר בית בפיקוח הוריו. האם זהו מענה ראוי?

ברי כי התנהלותו של משרד החינוך בכל הנוגע למתן תשובות לבקשות לקבלת רישיונות למוסדות כאמור מצריכה תיקון ושיפור.

ככל שמתארכים ההליכים המשפטיים בעניינו של נאשם, הנתון במעצר מעבר לתשעה חודשים, כך נעה המטוטלת לכיוון זכותו לחירות, ותגבר הנטייה לשחררו לחלופת מעצר. בין השיקולים העיקריים שעל בית המשפט לשקול, במסגרת בקשה להארכת מעצר, ניתן למנות את קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, חומרת העבירה או העבירות המיוחסות לנאשם, וכן רמת המסוכנות הנשקפת ממנו. בנוסף, יש לבחון גם את פרק הזמן הדרוש לשם השלמתו של ההליך, וכאשר בוחנים את הסכנה הנשקפת מהנאשם, אם ישוחרר מהמעצר, יש להדרש גם לעברו הפלילי.

הידרשותו של בית המשפט לשאלה של מחדל בחקירה היא חשובה כדי להבטיח זכויותיהם של נאשמים. עם זאת, כדי לברר אותה יש להציב שתי שאלות: ראשית, האמנם היה מחדל בחקירה, היינו האם ההרחבה הנוספת של מסגרת החקירה אכן נדרשה בנסיבות העניין? שנית, האם המחדל היה חמור במידה שמאפשרת לקבוע כי נפגעה הגנת הנאשם. לצד האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין ובענישה הולמת, יש גם אינטרס ציבורי בהתנהלות נכונה וראויה של חקירה.

במסגרת פלילית, סבורני כי יהא קשה מאוד, אם בכלל להצביע על חלופת מעצר. מצוות המחוקק היא לתור אחר חלופה ראויה. ראויה – דהיינו – משיגה את מטרותיו של המעצר. לא בהכרח תפקידו של נאשם במסגרת ה"חוץ-ארגונית" תקבע בשאלת מעצרו. השאלה הממשית שיש לשאול, בהינתן קיומן של ראיות לכאורה – היא מסוכנותו או החשש שישבש את החקירה, והיכולת לאיין חששות אלה בחלופת מעצר.

לאחר עיון בהוראות הסכם המכר בין המוכרת לבין המשיבים 3-4 קבע בית המשפט כי לפי הוראות ההסכם, על המבקשים לשלם את המסים לרשות המסים. לפי האמור בפסיקתא, המפרטת את סמכויות כונס הנכסים, על הכונס לפעול לצורך אכיפת ההסכמים, ולכן עליו לגבות את המסים מאת המבקשים; פסק בית המשפט כי על המבקשים מוטלת החובה לשלם את הכספים לרשות המסים מכספם.