לצורך התיישנות, יש לראות את מועד הגשתה של התביעה בפועל כעוצרת את מירוץ ההתיישנות, חרף העובדה שהאגרה בגינה שולמה באיחור. מסקנה זו נגזרת, בעיקרה, מנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים השונים הפועלים ברקע הגדרת היקפו של מוסד ההתיישנות: מן הצד האחד, הכרה בזכותו של בעל הדין להביא את עניינו בפני הערכאות, המוכרת כזכות בעלת אופי חוקתי; וכנגדה, האינטרס הפרטי והחברתי להגן על בעל הדין שכנגד ועל מערכת שיפוט מפני עיסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח. נקודת האיזון בין השיקולים האמורים מצדיקה, דרך כלל, פרשנות צרה לתחולת דיני ההתיישנות, תוך הדגשת זכות הגישה לערכאות של בעל דין כזכות בעלת מעמד מיוחד. איזון זה תומך, בין שאר השיקולים, בראיית תובענה שהוגשה כמפסיקה את מירוץ ההתיישנות גם כאשר חל איחור בתשלום האגרה בגינה.

מדובר, למעשה, בטענות ערעוריות מובהקות, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין נשוא העתירה. אולם, הליך הדיון הנוסף לא נועד ליצור ערכאת ערעור נוספת על פסקי הדין של בית המשפט העליון, וודאי לא לשם בחינת התשתית הראייתית שעמדה בבסיס הכרעה שיפוטית זו או אחרת. הליך הדיון הנוסף נועד להעמיד לבחינה עקרונית הלכות הסותרות הלכות קודמות של בית המשפט העליון או הלכות חשובות, קשות או חדשות. הלכה מעין זו לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה.

לבקשת המדינה, ובהסכמת בא-כוח המשיב, מוארך בזה מעצרו של המשיב בתשעים ימים.

עם כל הצער לגבי מצבו הבריאותי של המבקש, חוששני כי אין הבקשה מעלה - חרף הניסיון להעטות עליה איצטלה עקרונית שעניינה סטיה מתקדים מחייב - שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. ונזכיר, כי ערעור על הועדה לבית המשפט המחוזי הוא "בנקודה משפטית בלבד", והוא הדין כמובן לערעור ברשות לבית משפט זה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. המבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בסוגיה בפני ערכאה שיפוטית שלישית.

בחינת כלל השגותיו של המערער על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, מלמדת כי אין בהן כדי לבסס התערבות של בית משפט זה באותם ממצאים. עולה כי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד עומדים על מכונם. עתה יש לפנות למסקנתו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי אף שמדובר בראיות נסיבתיות, בהיעדר ראיה ה"מפגישה" באופן חד-משמעי בין המערער לבין המנוח, הרי שכוחן המצטבר די בו כדי להביא למסקנה שהמערער הוא אכן שפגע במנוח, בתחום האסור לשייט, והביא למותו של המנוח.

המשמעות הרחבה שניתנה בפסיקה למונח "מבצע בצוותא" באופן הכולל גם מי שחלקו בביצוע המעשים היה מצומצם יחסית, הביאו לכך נוכח הקשיים להבחין בין השניים הוצעו בפסיקה מבחני עזר שונים, שיסייעו בעמידה על ההבדלים בין השותפים. מבחן אחד הוא מבחן השליטה הפונקציונאלית, "אין הוא היוזם. אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע". מבחן נוסף שהותווה בפסיקה הוא מבחן הקירבה, המעגל הפנימי "גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית" והמעגל החיצוני, שבו מצויים שותפים עקיפים לביצוע העבירה ובראשם המסייע, מבחנים אלה אינם אלא מבחני עזר בלבד, וההבחנה בין מבצע בצוותא לבין מסייע תיגזר מנסיבות המקרה הספציפי, מאופי תרומה המהותית של הצד לעבירה למערך הביצוע, מעוצמת היחס הנפשי שלו כלפי העבירה וממידת האשם "המוסרי" שלו בנוגע לה.

בהמלצת בית המשפט, חזרה בה המערערת מהערעור תוך שבא כוחה מבקש לציין שהמערערת עומדת על טענתה לעניין ההתיישנות.

העיתוי לשקילת הליכי טיפול וגמילה הוא בשלב גזר הדין. בית המשפט יורה על שחרור נאשם לחלופת מעצר במרכז גמילה אך במקרים חריגים. תנאי מרכזי הוא כי הנאשם החל בהליך גמילה לפני שנעצר. יש לבחון אם קיימים סיכויי הצלחה גבוהים להליך הגמילה ואם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנות העצור. לעריכת תסקיר מעצר לצורך בחינת התקיימותם של החריגים האמורים בנסיבות הקונקרטיות יש חשיבות לא מבוטלת, כנות רצונו של הנאשם להיגמל, ומידת התאמתו לטיפול. עם זאת, החובה לשקול את האפשרות של שחרור לחלופת מעצר, אינה מחייבת להורות על הגשת תסקיר במקרים שבהם השתכנע בית המשפט כי חלופת מעצר לא תשיג את מטרת המעצר.

זכות הערעור אינה זכות קנויה ועל הטוען לקיומה להצביע על מקור משפטי המקים אותה. בתוך כך, ניתן לפרש את לשון סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר, הקובע כי "החלטת בית המשפט בעתירה ניתנת לערעור" הן כשוללת את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בעתירת אסיר, הן כמאפשרת אותה. זאת, נוכח העמימות בסעיף באשר לשאלה האם עניינו בכל החלטה שניתנה בעתירת אסיר או שמא בהחלטה המסיימת את ההליך בלבד.