יש להכיר במקרה דנן בטענת ההגנה מן הצדק; הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי.

העבירות שביצע המבקש הן עבירות שכיחות וחמורות אשר פגיעתן בכלכלת המדינה רבה; בית משפט השלום איזן נכונה בין כלל השיקולים, תוך התייחסות להלכה הקובעת כי בעבירות כלכליות נסוגות נסיבותיו האישיות של המבקש מפני האינטרס הציבורי; חזקה על שירות בתי הסוהר כי יספק למבקש את הטיפול הרפואי ההולם וכי יתחשב, במידת האפשר, במצבו הבריאותי.

לאחר שעיינתי במעמד צד אחד בחומר שבנדון שוכנעתי כי אין לחומר המבוקש ולו זיקה עקיפה או מסופקת לפרשה בגינה הועמד העורר לדין וכי החומר בו מתבקש העיון אינו יכול לסייע להגנתו של העורר בכל דרך שהיא.  

נמצא כי החלטתם לשקם את הבניין על דרך התקשרות בעסקת קומבינציה עומדת במבחן הסבירות; כי חלופת שיקום הבניין עדיפה על-פני פירוק השיתוף; כי עסקת הקומבינציה לא פוגעת בשוויון בין בעלי הדירות; וכי לא נפל דופי בהתנהלות המשיבים. לפיכך, המבקשת חויבה לחתום על עסקת הקומבינציה עם עמיאל. 

לדידנו די בכך שהמערער בחר לנהל הליך הוכחות כדי להצדיק את הפער בעונש בין המערער לבין שותפו. נחזור ונזכיר את הידוע: ניהול הוכחות אינו עילה להחמרה בעונש, אולם מותר להקל עם המודה. העונש כשלעצמו אינו חמור כלל ועיקר לגופו, בעיקר בשל השימוש בנשק. לעניין זה יש משקל מסוים גם לכך שהמערער הוא שאחז בנשק וירה.  

באופן עקרוני, צדק בית המשפט קמא בקובעו שהזמן שחלף מאז שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית אינו מצדיק עיון חוזר בעת הזו. מסקנה זו נתמכת בעובדה שמלכתחילה קיים חשש למסוכנות גבוהה של העורר בכל הנוגע למתלוננת. זוהי מסוכנות נקודתית, אך כזו שהוכרה בעבר כמשמעותית ביותר. יתר על כן, באופן שבו הוגשה הבקשה – לשחרור כללי ממעצר הבית (להבדיל מבקשה מתונה יותר להקלה מסוימת בתנאים) – היא אינה מניחה בסיס מספיק לדיון.  

הערעור נמחק. מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.

מתקיימת בעניינו של המבקש עילת המסוכנות ומשכך שלחה אותו לקבלת תסקיר לשם בחינת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר בבית אימו, כפי שהציע בא-כוחו של המבקש; בהיעדר תשתית מספקת לאישום הראשון לא קמה הצדקה להורות על מעצר מרשו בגין האישום השני. הטעם לכך הוא שבאישום השני, המוקדם מביניהם, שוחרר המבקש בהסכמת המשטרה לחלופת מעצר בבית אמו, והתפנית שהביאה להגשת בקשת המדינה להורות על מעצרו עד לסיום ההליכים נבעה מהחשד שביצע עבירות נוספות בדמות האישום הראשון, על אף שיחרורו בגין האישום השני; החלופה שהוצעה נמצאה לא ראויה גם על פי בדיקת שירות מבחן. אין בכך כדי להביע עמדה בדבר הבקשה שטרם הוגשה.

קביעתו של בית משפט השלום כי בנסיבות העניין אין מקום ליתן סעד זמני נסמכה על שיקולי מאזן הנוחות, ובפרט על העובדה שגם אי-מתן סעד זמני לא ימנע מהמבקש את האפשרות לבנות בחלק אחר מהמקרקעין. בנוסף, נקבע כי בקשה זו לקתה בשיהוי ניכר, נוכח השתלשלות דיונית שלמותר לעמוד עליה. בנסיבות אלו, יש לומר כי החלטת בית משפט השלום נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הקונקרטי ואינה מעלה שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב.