פרשנותו הראויה של סעיף 90 לחוק, כפי שנקבעה בפסיקה וכפי שמתבקשת מבחינה לשונית ותכליתית, היא שניתן לערער רק על החלטתה הסופית של ועדת הערר. לעומת זאת, על החלטות ביניים של ועדת הערר אין ערעור – לא בזכות ולא ברשות – לפני בית המשפט העליון. כמובן, בכך אין כדי לשלול את עצם האפשרות להשיג על החלטת הביניים; האפשרות קיימת, אך מימושה נדחה למועד הערעור על ההחלטה הסופית. 

על בית המשפט הדן בבקשה לצו ביניים לבחון שני שיקולים: סיכויי העתירה להתקבל ו"מאזן הנוחות". ככלל, במסגרת הבחינה, ניתנת הבכורה לשיקולי "מאזן הנוחות". בצד האמור, האיזון בין שני השיקולים נעשה במסגרת "מקבילית כוחות", שמשמעותה היא כי ככל שסיכויי העתירה גבוהים כך, ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך.

מן הראוי להזכיר את הכלל, לפיו אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים מקום בו העונש שנגזר חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. איננו סבורים כי מדובר בסטייה מהותית או קיצונית מרמת הענישה הראויה, לנוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב ומצבו הנפשי הקשה.  

במקרה דנן, אין מקום לדון בנושא זה ב"גלגול שלישי".  

אין מקום לחסום את דרכו של המבקש לבית משפט זה. על כן, המועד להגשת הערעור (והבקשה לצו ביניים שהוגשה בגדרו) מוארך עד למועד ההגשה בפועל.

יש לדחות את הערעור מטעם העדר הסמכות העניינית ומטעם זה בלבד.  

צוין כי: "בא-כוח הועדה המקומית לא ידע לומר מהם ואם בכלל הצעדים שבכוונת הועדה המקומית לנקוט בשלב זה... עובדה זו מעוררת תמיהה במיוחד בשל הספק המתעורר אם אכן בכוונתה של הועדה לנקוט בפעולה כלשהי המתבקשת בנסיבות". 

מהחומר שלפנינו עולה כי בית המשפט המחוזי הסביר זאת לצדדים טרם קיבל עמדתם. בית המשפט קמא בחן בפסק דינו את הבקשה לאישור הסדר פשרה, עמד על תנאיו ובדק אותם לגופו של עניין.  

התנהלותם הדיונית של המבקשים בהליך שהתנהל לפני בית משפט השלום מעוררת לדידי קושי ניכר. המבקשים לא המתינו לקבלת התגובה מטעם המשיבים כפי שהורה בית המשפט, לא הגישו בקשה למתן החלטה בסעד הארעי שהתבקש על ידם וחלף זאת פנו ישירות לבית המשפט המחוזי. על פניו נראית התנהלותם האמורה בלתי ראויה ובלתי מוצדקת.

הגעתי למסקנה כי קיימות כלפי העורר ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לו, איני רואה להכביר מילים לגבי עילת המעצר, מאחר והעבירות בהן נאשם העורר מקימות נגדו חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי הקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, כך שמעצר הוא הכלל וחלופת מעצר היא החריג. בבסיס תפיסה זו מצויה פגיעתם הרעה של הסמים בחברה, ובעיקר, העובדה שהסחר בסמים, או סיוע לסחר שכזה, יכולים להתבצע גם כאשר נאשם מצוי בחלופת מעצר, וגם כאשר חופש התנועה שלו מוגבל.