במקרה דנן, אף אם נעשה שימוש באותן אמות מידה הנהוגות לגבי "צו חוסם", לכאורה לא ניתן לומר כי התביעה שהגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה הינה תביעה קנטרנית או שהוגשה בכוונה רעה, ומכל מקום ספק אם ניתן לפרש את צו בית הדין, האוסר על הבעל לעשות כל פעולה שתפריע למדורה הספציפי של האישה בדירה, כאוסר עליו להגיש תביעה לבית משפט מוסמך בישראל. כאמור, אין צורך, בנסיבות, שנידרש לסוגיה זו. התוצאה היא, שבית הדין הרבני הוא המוסמך לדון בעניין פירוק השיתוף בדירה שנכרך על ידי האישה בתביעת הבעל לגירושין.

נקבע כי בית הדין הרבני בישראל מוסמך לדון בתביעות הגירושין שבפניו ובעניינן של שתי הדירות הרשומות על שם הבעל והנמצאות בתל אביב, בהתאם לפרטים שצויינו הן בתביעת האישה והן בתביעת הבעל.

עד למועד פסק-הדין עדיין סירבה האישה לגירושין ורק לאחר פסק-הדין לגירושין החל להבשיל אצל האישה עניין הגירושין עד שהגיעה לכלל הסכמה להתגרש. מאחר ופסק-הדין לגירושין לא חייב את הצדדים להתגרש אלא נפסק כי עליהם להתגרש, היינו המצב שאליו נקלעו הצדדים מחייב להתגרש, אך אילו הצדדים ישנו את דעתם ויפנו לשלום בית לא תהיה כל מניעה לעשות כן. משכך, כל עוד האישה מסרבת להתגרש אין מועד פסק-הדין לגירושין קובע במקרה זה, לכן המועד הקובע לאיזון המשאבים הינו המועד בו הבשילה האישה והגיעה להסכמה כי הפירוד הינו עובדה מוגמרת.

אילו יצא הבעל לפנסיה מוקדמת בעת הנישואין, והסכם הפרישה עמו, על כל הטבותיו, נכנס היה לתוקף קודם למועד ביצוע האיזון, היה נראה שיש לחלק את הכול בחלקים שווים. הבעיה היא, שב"מועד הקובע", עבד הבעל, והמשיך בעבודתו זו מספר שנים לאחר הגירושין. קשה לומר, כי במועד הקובע לאיזון המשאבים עמדה לבעל זכות לפרישה מוקדמת, אשר תניב את ההטבות אשר קיבל בפועל, זאת, בשונה מעצם הזכות לקבלת הפנסיה בעת גמילתה, או לפדיון ימי חופשה.

ביה"ד נוכח כי לפנינו אישה "שעושה מעשה זמרי ומבקשת שכר כפנחס". בהתנהגותה הנ"ל גרמה להרס חיי הנישואין, ולמרות שהיו נשואים רק כארבע שנים, ואין להם ילדים, היא רוצה לעשות "עושר שלא במשפט" לצאת מהנישואין עם רכוש רב ולקבל מחצית מהדירה, וכן זכויות במניות הבעל שקיבל אותם לפני שנישאו, למרות שלא השקיעה בהם כמעט כלום.