למרות שהיה ידוע על המועדים המתנגשים מזה זמן רב לא הוגשה הבקשה אלא היום, ערב הדיון, במידה של זילות. 

למבקש רקע של צריכת סמים אשר בגינה הופנה בעבר לקהילה הטיפולית במלכישוע לשם גמילה, אך לאחר שחרורו חזר לסורו; סעיף 48(א)(7) לחוק המעצרים, הקובע כי בית המשפט רשאי לשחרר עצור המשתמש בסמים לגמילה; בעבירות דקירה, הכלל הוא שמי שקיימות לחובתו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות.

מבחינה תיאורטית צרה קיימות שתי אפשרויות. האחת – כי תמחור באופן העושה שימוש במספרים לא "עגולים" אינו חוקי. אם כך הוא המצב, על העותר להצביע על הבסיס הנורמטיבי מכוחו אסור אופן התמחור האמור, ולפעול בגדר אותו דין; האחרת – ונראה שזוהי עמדת העותר – אופן התמחור הנ"ל אינו מנוגד לדין הקיים. מיקודה של העתירה על פי אפשרות זו אינו בדין המצוי אלא בדין הרצוי.

העותרים טוענים כי האיסור בשימוש באמצעי החקירה שבמוקד עתירה זו היה קיים עובר לחקירתו של סוויטי, ולפיכך הדגשת האיסור בפני חוקרי השב"כ אינה יכולה להחליף נקיטה בצעדים לגבי הפרת הדין שבוצעה; נפסק כי ישנה סמכות עקרונית לערוך בדיקה מקדמית על-ידי המבת"ן, מנגנון המבטא איזון ראוי בין האינטרסים הרלבנטיים, וזאת בכפוף להעברתו המוסדית למשרד המשפטים כי נוכח רגישות הנושא, הסמכות לפתיחת חקירה מצויה אצל היועץ המשפטי לממשלה ולמי שאצל לו סמכותו.

גם אם המבקש הוא דירקטור בחברה, כנטען על ידו, ספק גדול אם יש לו זכות עמידה, באשר הוא עצמו אינו בעל מניות בחברה, אלא חברת מי חיים שבבעלותו; בבקשה להסרת הקיפוח נתבקש הסעד של פירוק החברה ולא של מכירת הנכס, אך הצדדים בכתבי טענותיהם העלו את אפשרות מכירת הנכס; החברה לא מצליחה להתנהל ולקבל החלטות אשר יקלו על מעמסת החובות הרובצים עליה ואף המבקש עצמו היה שותף לדעה כי יש צורך במכירת חלק מהנכס על מנת לצמצם את היקף החובות; נראה כי הדרך האפשרית של מכירה בהליך התמחרות היא הדרך המיטבית המהירה ביותר להיפרדות בין הצדדים, היפרדות שאין חולק על חיוניותה, והכל תוך מיכסום הערך שניתן לקבל עבור הנכס.

העתירה אמנם הובילה לשינוי המצב בשטח ולנקיטת הליכי פיקוח ואכיפה מצד המשיבים. מנגד, עומדת לחובת העותרים פנייתם המזורזת לבית משפט זה, מבלי להמתין למיצוי הערוץ המנהלי – תוך עשרה ימים לאחר פנייתם הראשונה למשיבים; בכל זאת ראוי להתחשב בכך בהסתכלות הכוללת על הדברים בשלב הנוכחי, משהובהר שהעניין נשוא העתירה אינו מיוחד באופן שהצדיק פעולה כה דחופה.

המערער אינו נותן אמון בבית המשפט אשר, לפי הטענה, הביע דעתו בעבר באשר לסיכויי התביעה. המערער מביע את תסכולו נגד המערכת המשפטית המותירה אותו, לדבריו, חסר אונים ללא יכולת כלכלית לערער על החלטות שניתנו נגדו במהלך התנהלות ההליך, לרבות הטלת הוצאות משפט כבדות; העובדה שעניינו של המערער מתנהל יותר מעשור מכבידה הן על המערער ועל המשיבים הן על בית המשפט והמערכת המשפטית כולה.