העובדה שהמערער עזב את זירת האירוע בגלל שנפצע, אינה מעידה על כך שלא התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש. אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, לטעמי מתקיימת במקרה שלפנינו צפייה של התוצאה הקטלנית ורצון ושאיפה להגשימה, קרי, מתקיים יסוד ההחלטה להמית. 

אבו נאב המתין לעורר ולאחרים במכונית בעת שפרצו לבית הקפה. האחר זרק סלע פעם ופעמיים לעבר חלון בית הקפה עד ששברוֹ, והעורר פתח את החלון מבפנים; בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר; כי העבירות המיוחסות לו מקימות חשש ששחרורו יסכן את בטחונו של הציבור; ולפיכך קמה עילת מעצר נגדו. בנוסף טענה המשיבה כי סוג העבירות וחומרתן מצביעים על כך שלא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר.

לא מצאתי כי יש בכוחן של טענות המערערים בדבר האפשרות לשינוי הייעוד במקום, כדי להטות את הכף לטובתם. ראשית, יש ליתן משקל לכלל הנסיבות, ולא נתגלתה טעות משפטית בפסיקת בית משפט קמא. שנית, בית משפט קמא התייחס לטענות ודחה אותן לגופן. 

מאחר שמתנדבי המשמר האזרחי ממלאים את תפקידם לפי חיקוק, דומה שעניינם פשוט אף יותר מזה של מתנדבים אחרים. אכן, בעניין ברק כהן הודגש כי "אין די בכך שתפקיד מסוים מוסדר בחיקוק כלשהו כדי שחלופה זו תחול עליו. נדרשת פרשנות מצמצמת יותר, ולפיה החלופה מתייחסת לתפקידים או משרות שנוצרו ע"פ חוק".

נפסק כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת לתת צווים אלו במשורה, ולהגביל את השימוש בהם למקרים מתאימים. מטרת הליכי בזיון אינה עונשית, ומטרתם העיקרית להוביל לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד. נוכח מטרה זו, נפסק שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרתם.

ראוי שהמשיבה תקבע נוהל מיוחד לטיפול בבקשות דחופות למתן סעד קבוע או סעד זמני בפני וועדת המאויימים, תוך טיפול בהן בהקדם. הרשות חייבת לפעול בסבירות. מונח אחרון זה משקף לא רק תוכנן של החלטות, אלא גם מועד נתינתן; ככל שיגיש בקשה למתן סעד זמני בפני ועדת המאויימים, תכריע האחרונה בבקשה עוד באותו היום, אף אם באופן ארעי.

מתי אמור המשיב להחזיר למערער את ההשבה על פי פסק הדין יוצא, כי המערער תלוי בחסדיו של המשיב, ברצותו ימכור, וברצותו ימתין עוד עשרים שנה. תוצאה זו קשה להלום; האם עדותו של סהר שהייתה מהימנה על בית משפט קמא יכולה להתיישב עם עדותו של המשיב ומה הנפקות של עדותו לגבי טענת המערער כי תשלום לחברת אחים כמוהו כתשלום למשיב.

טוענת המבקשת כי ההחלטה בדבר סגירת המכון עוכבה מאז שנת 2010 ובתקופה זו לא נגרם כל נזק והמשיבים אף לא התנגדו לעיכוב זה; הימנעות מעיכוב ביצוע החלטת הסגירה עלולה לייתר את הערעור שהוגש; על המבקשת לשלם למשיבים את ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית המשפט לעניינים מנהליים.