דין העתירה להידחות על הסף. העתירה מנוסחת באופן כללי והיא נעדרת תשתית עובדתית קונקרטית. היא אינה תוקפת דבר חקיקה או כל החלטה שלטונית, אלא מכוונת כלפי "החלטה עתידית" להעלות את אחוז החסימה בבחירות לכנסת. העותר אף לא הניח תשתית עובדתית לכך שהחלטה מסוג זה עתידה להתקבל. משכך המדובר בעתירה תיאורטית, שדינה להידחות על הסף. 

מצב עניינים זה הוא בלתי נסבל ושיקולים תקציביים אינם יכולים להצדיק מציאות שמשמעה אי מימוש יעדיו ותכליותיו של חוק הנוער, השם את הדגש העיקרי על שיקומו של העבריין הקטין. הבקשה למצוא פתרון בטווח המיידי למצוקת האכלוס במעונות הנעולים, ובכלל זה גם למצוא פתרון למגזר הערבי, שם המצוקה גדולה עוד יותר.

אין להתעלם מכך שייתכן כי בסופו של דבר תידחה התביעה נגד המדינה לגופה, ונושא ההתיישנות לא יהיה עוד אקטואלי. שכן, בית המשפט המחוזי הותיר לדיון את השאלה האם המשיבה זכאית להשבה, או שמא המדינה התעשרה שלא כדין על חשבון הבעלים הנוספים במתחם שבו נעשה הליך האיחוד והחלוקה, ועל כן אלו הם אשר זכאים להשבה. לפיכך, אין הצדקה לכך שערכאת הערעור תעסוק עתה בסוגיה שיש אפשרות שהעיסוק בה יתייתר, וכשהדיון בערכאת הערעור מטבע הדברים יקטע שוב את רצף המשפט בערכאה הדיונית.

מדובר בפרשנות מרחיקת לכת של כתב הערבות, אשר אין לה אחיזה בלשונו ואשר מובילה לתוצאה משפטית בלתי הגיונית בנסיבות העניין על רקע הוראות חוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב. זאת ועוד, מקובלת עלי טענת הבנק כי בהתאם להגדרת "תובענה" בחוק הערבות כנוסחו בתיקון תשנ"ב יש להבחין בין סעד הקיזוז – שהינו סעד עצמי, אשר לא חייב את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי – לבין הגשת תביעה כנגד הערב לבית המשפט, אשר חייבה את הבנק למצות את ההליכים כנגד החייב העיקרי. 

הצד שמבקש בדיעבד את ביטול פסק הבוררות היה מודע מראש ובאופן מלא לקרבה של הבורר לצד השני ובכל זאת הסכים לניהול הבוררות ולא העלה כל טרוניה בעניין זה בשום שלב במהלכה – איני סבור שיש מקום לשנות מנטל ההוכחה המוטל על מבקש הביטול להצביע על פגם שנפל בהליכי הבוררות, ובוודאי שאין מקום "לצבוע" א-פריורית את הליכי הבוררות שהתנהלו לפני בורר זה (ואת הבורר עצמו) ב"צבע" חשוד.  

פסק הדין יפורסם באינטרנט מחדש עם הכותרות הכוללות את שמות שני המערערים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, לא ראיתי להיעתר לבקשה לפטור מהפקדת עירבון, אף מבלי להידרש לסיכוייו של הערעור להתקבל. עם זאת, נוכח מצבם הכלכלי הנטען של המערערים אשר כאמור לעיל נראה כי אכן אינו טוב, ובהתחשב במהות ההליך, בפערי הכוח בין הצדדים ובעמדת המשיבים אני רואה להעמיד את סכום העירבון על סכום מתון של 3,000 ש"ח.

עיסוקה המרכזי של המבקשת שלפני מתמקד, כאמור, בהפעלת צי משאיות להובלת מטענים, ולכן לכאורה יש באפשרותה לשכור מגרש חלופי שבו תעשה שימוש כדי להחנות את רכביה. עם זאת, המקרקעין אותם נדרשת המבקשת לפנות הינם בשטח של כ-7000 מ"ר, ונהיר כי לא רבים הם מגרשי החניה שהינם כה רחבי ידיים, ודאי לא בקירבה למגרש הנוכחי. לפיכך, ולאור יחודם של המקרקעין בהם מדובר, המתבטא בשטחם הנרחב, כמו גם במיקומם – מן הראוי להעניק למבקשת "מרווח נשימה" קצר נוסף, שבמהלכו תוכל להתארגן ולשכור מקרקעין חלופיים, ולהערך לביצוע פסק הדין . 

כל מקרה ונסיבותיו, וכל מקרה טומן בחובו נקודות לחומרא ולקולא, כך שלא ניתן לערוך גזירה שווה בין מקרה למקרה. משמעות הדבר, שיש לבחון שוב את "המעשה". בענייננו "פתאום קם אדם" בלילה, ומרגיש כי יכול הוא להתפרץ לרכבו של זולתו, ולירות בו מטווח אפס. האם בנס ניצל המתלונן מפגיעה חמורה יותר בגופו? או שמא בשל תושייתו? כך או אחרת, התנהגות המשיב, המעידה על נחישות, קור רוח והיעדר מעצורים, מדברת בעד עצמה וזועקת למרחקים את דבר מסוכנותו. ההסבר או ההקשר אינו בנמצא, ולעיתים נדמה שהקרבן בעבירות מעין אלו תלוי גורל המקרה, ולא ריסון העושה. 

ראשית, האיחור הקל יחסית בהגשת תביעת חוב. שנית, העדר התקדמות כלשהי בהליך הפירוק בפרק הזמן שבין חלוף המועד הקבוע בחוק להגשת תביעת החוב לבין מועד הגשתה בפועל. שלישית, העובדה כי המפרק במכתבו למבקש מיום 11.5.2007 לא דחה את תביעת החוב מפאת האיחור בהגשתה, ולפיכך יצר מצג כאילו לא נפל בה כל פגם מבחינה זו. רביעית, העובדה שבעקבות הסכם הפשרה התקבלו בקופת הפירוק כספים שיהיה בהם כדי להביא לתשלום חובותיהם (הנומינליים) של כלל נושי החברה, כך שקבלת תביעת החוב של המבקש באיחור לא תפגע (למצער, משמעותית) בנושיה האחרים של החברה. וחמישית, ובכך אולי העיקר: הסכם הפשרה הנזכר מביא לכך שחלק לא קטן מסכומה של תביעת החוב של המבקש ישולם על ידי החברה איתה נכרת הסכם הפשרה.