לבקשת בא כוח העותר, נמחקת העתירה. 

העתירה דינה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי וכיוון שבית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעת המשיבה בעניין הסדרי כופר. העותר מבקש לכסות את בקשתו העוסקת באופן פרטני בהחלטות המשיבה על ידי הצבת הדרישה הרחבה לגילוי נהלי ואופני עבודתה של המשיבה. אולם, דומה כי לוז העתירה מצוי בשאיפתו להביא להפחתת הכופר שהוטל עליו ולשנות את דעת המשיבה בעניין נקיטת הליכים פליליים נגדו ולא בשאלות עקרוניות כבדות משקל. אולם, כידוע, באופן רגיל שאלת העמדת אדם לדין פלילי במקום להגיע עימו להסדר כופר איננה נתונה בידיו אלא מסורה היא לרשויות אכיפת-החוק.  

לא אוכל להיעתר לבקשה. ראשית, מדובר בטעות נטענת לגבי דין מושרש וקל לבירור, וודאי כשמדובר בעורכת-דין, והטענה כי לא נעשתה כל בדיקה באשר למועד הקבוע בדין אינה יכולה להוות בנסיבות העניין משום "טעם מיוחד" למתן ארכה. שנית, לא ברור על מה התבססה המערערת בסברה כי עומדים לרשותה 30 ימים להגשת ההליך. שלישית, הניתוח המוזכר בבקשה התקיים ביום 17.10.2012 קרי, זמן ניכר לאחר תום המועד הקבוע בדין להגשת ההליך – מועד קצר. 

אין בידי לאתר עילה כלשהי להתערבותו של בג"ץ בעניינו של העותר. אשר על כן, אין מקום למתן פטור מתשלום אגרה. עוד אציין כי על טופס הבקשה לפטור מתשלום אגרה מיאן העותר לחתום. 

משפט ומשפחה אינם בגדר ידידים קרובים זה לזה. המפגש ביניהם מתרחש בעיתות משבר של המשפחה, ולא ברגעי הצלחתה.גם בעיתות משבר כוחו של המשפט מוגבל הוא. בית המשפט כפוף להוראות הדין, ואולם, אין המשפט יכול, ואף איננו מתיימר, לתת מענה מקיף לשאלות שמעוררים מצבים קשים בחיי משפחה. וכבר אמרו חכמינו כי "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".     

המשיב פתח את דלת הרכב הגנוב וניסה להימלט תוך שהוא משתולל ונאבק עם אחד השוטרים שלבסוף הצליח לגבור עליו בעזרת שוטר נוסף, תוך שהשוטר נחבל במהלך המאבק; בגין מעשים אלו הואשם המשיב בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) ו-29(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); בשלוש עבירות של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(א) לחוק; בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(1) לחוק; בשתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק; ובשלוש עבירות של שהייה בישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

האם נוכח חלוף הזמן, נקודת האיזון בין זכותו של הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם נוטה לעבר זכות הנאשם לחירות?; על בית המשפט לבחון, לצד קצב התקדמות המשפט, אם חלוף הזמן אכן איין את מסוכנותו של הנאשם, כאשר על מסוכנות הנאשם ניתן ללמוד מן המעשים החמורים המיוחסים לו; ככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים