סכום ההוצאות בערכאה הדיונית אמנם אינו זהה בהכרח לסכום העירבון בערכאת הערעור, אך בהחלט מהווה אחד השיקולים הרלוונטיים לעניין זה; יש לדחות את בקשתה של המערערת להמיר את העירבון בהתחייבות עצמית. התחייבות עצמית כלל אינה נחשבת חלופת עירבון לצורך תקנה 429 לתקנות סדר הדין האזרחי; אם תתגשם נבואתם של המערערים, והם לא יחויבו בסופו של יום בהוצאות המשיבים, יושב להם העירבון, בכפוף להיעדר מניעה בדין לכך.

התופעה הקשה של הברחת סמים בדרום הארץ מחייבת הטלת עונשים כבדים. למערער 2 יש עבר פלילי בתחום הסמים; תפיסתם של מבריחי הסמים היא קשה, ורק הרתעה באמצעות ענישה מחמירה, יכולה להועיל למיגור התופעה, כשיש חשיבות מכרעת לפגיעה בחוליה של הבלדרות; שיקולים ששקל בית משפט קמא הם נכונים, אם כי באיזון הכולל נראה העונש חמור יתר על המידה הדרושה.

משלא הופקדה הערובה ניתן פסק דין המאשר את פסק הבוררות. ערעור על פסק הדין נמחק על ידי רשמת בית הדין הארצי לעבודה בשל האיחור בהגשתו, וערעור על החלטת הרשמת אף הוא נדחה בשל איחור בהגשתו; משלא שילמה המשיבה את חובה לפי פסק הבוררות, פתח העותר בהליכי פשיטת רגל נגדה, במסגרתם הגיש תביעת חוב על סכום של כשלושה טריליון ₪, בהתאם לסכומי הריבית שנקבעו בפסק הבוררות; ישנה חשיבות רבה לכך כי פסק הבורר הספציפי יעבור ביקורת מעמיקה.  

המערערים אינם מבססים את התנאי הבסיסי למתן הפטור המבוקש והוא הוכחת חוסר יכולת כלכלית; המערערים מפקידים סכומי כסף לפיקדון ולחסכון.

המבקש הגיש את הבקשה שלפניי באיחור ניכר בהתחשב במועד ההמצאה כדין לעורך-דינו דאז, אלא שהבקשה הוגשה באיחור אף אילו היינו מונים את תקופת 45 הימים מן היום שבו נמסר פסק-הדין למבקש-עצמו; לאחר חלוף התקופה להגשת ערעור אף אם מרוץ הזמן היה מתחיל בתאריך 4.6.2012 - אין כל הסבר ראוי ומשכנע, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

משך האיחור בהגשת ההליך הינו קל ביותר -יומיים בלבד. כמו כן, המשיבה לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הסתמכה באופן ממשי על האיחור בהגשת ההליך ואף לא טענה כי נגרם לה נזק מהותי בגין כך. לפיכך, אין לומר כי האיחור הקצר בהגשת ההליך שינה את מצבה של המשיבה לרעה. לכך יש להוסיף כי לאחר עיון בחומר שבפניי סבורני - בלא שיהא בכך משום קביעת מסמרות לגבי סיכויי ההליך הערעורי לגופו - כי אין לחסום את דרכם של המבקשים לבירור טענותיהם בבית-משפט זה.

הכרעה בשאלה עובדתית השנויה במחלוקת עפ"י "מראה עיניו" - או "משמע אזניו" - של השופט הדן בענין, אינה זרה להליך המשפטי בארצנו: כך הוכרעה בעבר שאלת זיהוים של קולות הנשמעים מקלטת-שמע; כך הכריע בית המשפט בשאלת זהותן של חתימות; וכך הוחלט בענין זיהוי תמונות שצולמו במצלמה אלקטרונית. סוגית ההכרעה על פי "מראה עיניו" של בית המשפט, נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית משפט זה בפרשת דמיאניוק. הטענה כי בהכרעה כזו הופך השופט את עצמו ל'עד', מבלי שיש לנוגעים בדבר הזדמנות לחקור אותו - נדחתה. וזאת, כמובן, בכפוף לכך, שאין המדובר בנסיבות שבהן נדרשת עדותו של "עד מומחה"; שאז, אין מקום להכרעה על פי "מראה עיניים" ויש להיזקק לעדות המומחה.  

איני רואה מקום להתיר הגשה של כתבי בי-דין נוספים. יוער, כי בהחלטתי מיום 13.6.2012 קבעתי שבקשתם של המשיבים מיום 10.6.2012 לסילוק הערעור על הסף תובא בפני ההרכב בעת הדיון בערעור.