המבקש לא ציין בתצהיר אילו נכסים מצויים ברשותו וכן לא כלל בו כל התייחסות לאפשרות העומדת לו לגייס את סכום העירבון מסביבתו הקרובה, וממילא לא הביא כל תמיכה לכך. שנית, האסמכתאות היחידות שצירף המבקש לתצהיר המשלים הן דף התנועות בחשבון הבנק שלו ו"ריכוז משכורות שנתי", ולו זו בלבד שבמסמכים אלו אין די לצורך הוכחת מצבו הכלכלי של המבקש, הרי שבצדק ציין המשיב כי המסמכים שצורפו דווקא מעידים על כך שמצבו הכלכלי של המבקש אינו כזה שאין ביכולתו להפקיד עירבון, ולו בשיעור כלשהו, בהליך.

עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.  

עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.  

עקרון אחידות הענישה שומר מבחינת הנאשמים על שוויון בפני החוק, ולפיו, על מצבים דומים ונסיבות דומות ראוי להטיל, במידת האפשר, עונשים דומים. ברם, עקרון אחידות הענישה אינו עקרון מכאני שהרי הענישה היא אינדיבידואלית, כך שאין מקום להיקש וגזירה "אוטומטית" מגזר דינו של נאשם אחד על משנהו.  

ובהיעדר החלטה אופרטיבית על הקמת יישובים. לאחר שהמלצת המועצה הארצית לתכנון ובניה תונח בפני הממשלה, לצד חוות דעת כלכלית, תוכל הממשלה לשוב ולבחון האם יש מקום לקבלת החלטת ממשלה קונקרטית באשר להקמת יישוב, וכמובן לא יתכן עורר כי זו סמכותה, הכל בגדרי המשפט המינהלי. יודגש, כי נקבע שיש לתקוף את החלטת הממשלה ישירות, עוסק בהחלטת ממשלה על הקמת יישוב קונקרטי, ואין מדובר אך בהחלטה ראשונית כבנדון דידן.  

בשים לב לכך שגם הבקשה הנוכחית הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין, כך שלא נוצרה פגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, סבורני כי יהא זה ראוי, גם אם יש בכך מידה מסוימת של "לפנים משורת הדין" נוכח האמור בהחלטתי הקודמת, ליתן ארכה קצרה להגשת ההליך. 

בשל החשש הקיים ברקע הדברים באשר להתארכותו של הליך כה מורכב, ומבלי לנקוט עמדה בטענות העקרוניות שהזכיר בא-כוחו של המשיב באשר לסמכות ההארכה לתקופה העולה על 90 יום, החלטתי שראוי להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 יום בלבד. זאת, על מנת להוסיף ולעמוד על כך שהתקדמותו של המשפט נמשכת בקצב משביע רצון. 

קבענו כי כאשר מדובר בהחלטה שלא להעביר שר מכהונתו על רקע ביקורת על תפקודו – להבדיל מחשד לפגיעה בטוהר המידות או התנהגות שאינה אתית – היקף שיקול הדעת של ראש הממשלה ומתחם הסבירות של החלטתו רחבים אף יותר. הותרנו בצריך עיון את שאלת מעמדן של "המלצות אישיות" של מבקר המדינה, שכן בנסיבות העניין לא ניתנו המלצות כאמור ביחס למי מבין השרים. בענייננו, מצאנו כי אין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת ראש הממשלה שלא להעביר את השרים מכהונתם, על רקע ממצאי דו"ח המבקר והמלצותיו.  

בבסיס עמדתי ניצבת העובדה כי המערער בתשובתו לכתב האישום טען כי: "לא היה לו שום מגע מיני עם המתלונן, לא בהסכמה ולא שלא בהסכמה". במסגרת הערעור המערער בחר לעצמו קו הגנה חילופי אחר ונוגד וטען שמגע מיני התקיים, אך נערך בהסכמה.לתפיסתי שינוי עמדות כזה אפשרי רק במקרים חריגים ביותר, כאשר יש לו תימוכין בראיות ישירות שהוכחו בפני הערכאה הדיונית. לשיטתי – הערעור שלפנינו איננו עומד באמות מידה אלה ובדברים שהביא חברי, השופט י' עמית אין כדי להצדיק את המסקנה שהמגע שקוים – נעשה בהסכמה. לפיכך לגישתי – קו ההגנה המקורי בו נקט המערער עומד לו לרועץ, וחוסם את טענותיו הנוכחיות לגבי אלמנט ההסכמה מצד המתלונן ולגבי מודעותו ביחס לגילו של המתלונן (היותו מתחת לגיל 14).  

המבקש, אשר לא זכר להתייצב לדיון בערכאה הדיונית ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו, מעסיק מאז את כל הערכאות בבקשות ובהליכי ערעור שונים וזוכה להתייחסות עניינית ולגופם של דברים. בנסיבות אלה לא היה מקום לטעון כי למבקש לא היה יומו וכי נשללה זכותו להליך הוגן.