אציין את התנהלותם של המערערים בהליך אשר פעם אחר פעם מגישים לבית המשפט הליך ולאחר מכן מבקשים להשהותו, עד אשר יוגש כתב בית דין מתוקן מטעמם. התנהלות זו אינה מכבדת את סדרי הדין. בעל דין הפונה לבית המשפט נדרש לכלכל את צעדיו בהתאם למועדים הקבועים בדין ולהגיש לבית המשפט את כתב בית הדין הסופי מטעמו במועד. פעולה כגון דא יש בה כדי להעצים את הפגיעה בציפייתו הסבירה של המשיב 1 לסיום ההליכים בעניינו והדבר מחזק את קביעתי שיש לדחות את הערעור.

מדובר בעבירה ראשונה שעניינה נהיגה בשכרות, ובהתאם לפסיקה, ניתן להימנע במקרה מעין זה, מהטלת עונש מאסר בפועל. נוסף על כך, ציין בית המשפט לתעבורה, כי מאחר שהמבקש כבר קיבל את עונשו בגין העבירה הנוספת של נהיגה במהירות מופרזת, הרי שדי ב"פסילת המינימום" כעונש מצטבר; המשיבה ציינה כי ענישה שאינה כוללת עונש מאסר בפועל, יש בה, בנסיבות המקרה דנן, כדי להעביר מסר סלחני כלפי ציבור הנהגים, שאסור כי יצא כמותו תחת ידי בית המשפט.

המערערים לא הוכיחו שאין באפשרותם לגייס את סכום העירבון בעזרת סביבתם הקרובה, ויצוין בהקשר זה כי טענת המערער 1 לפיה אין לו כל "מקור להלוות ממנו כספים" לא הוכחה, והאמור במכתבים שצורפו מטעם אחיו ואחותו לפיהם תמכו בו עד עתה וכיום אין באפשרותם להוסיף ולסייע לו לא נתמכה באסמכתאות כלשהן אשר יש בהן ללמד על מצבם הכספי; בשים לב למצב הכלכלי הנטען של המערערים - אשר על פי העובדות אשר כן פורטו בתצהיר אכן ניתן להניח כי אינו מן המשופרים נקבע כי יש להפחית את סכום האגרה לסך של 500 ש"ח.  

העותר טוען כי נושא העתירה שולי וישן, וכי יש באמור בפסק הדין כדי לפגוע בו; מניעת פרסום היא חריגה ואפשרית במקרים מיוחדים המצדיקים זאת; במקרה דנן לא הצביע העותר על עילה בדין המצדיקה להיעתר לבקשתו להסיר מאתר הרשות השופטת.

כידוע, רשאית ערכאת הערעור להתערב בעונש מקום שבו מצאה סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, בהתחשב בסוג העבירה המדובר. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין מפורשות כי "העונש שהוטל על המשיב [המבקש כאן; הבהרה שלי – ח"מ] הוא עונש קל החורג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה", ולכן מצא לנכון לקבל את ערעור המשיבה ולהתערב בגזר הדין. לפיכך, סבורני כי בית המשפט המחוזי הנכבד פעל בהתאם להלכה שיצאה מבית משפט זה, ואין כל עילה להתערב במסקנתו.

לעורר אין עבר פלילי, והוא אף לא מצטייר כדמות הדומיננטית באירועים המתוארים בכתב האישום. עם זאת, מיוחסות לו עבירות של סחר בסם קשה (הרואין) ובכמות גדולה (כשניים וחצי קילוגרם בסך הכול). יתר על כן: כתב האישום מייחס לעורר מעורבות בשני אירועים של סחר בסמים, ומידת מעורבותו בפעילות האסורה, על-פי המתואר בכתב האישום, הלכה וגדלה (כאשר באירוע השני הוא מסר את מטען הסם בעצמו). אין אפוא הצדקה לחרוג בעניינו של העורר מן הכלל. בעברו הנקי אין די, כאשר מנגד מכבידות עבירות הסמים המיוחסות לו, על מכלול נסיבותיהן.

מצבם הכספי של המערערת ובעלה אינו טוב יש ממש בטענת המשיבים בדבר חסר מסוים במסמכים שהוצגו, כגון תדפיסי חשבון הבנק או הבהרה לעניין מימון עלויות הייצוג בבית המשפט קמא. כמו כן, המערערת ציינה אמנם בתצהירה כי "אין אדם שיכול לסייע להם" אך טענה זו נטענה בסתמיות בלא שהונחה כל תשתית לכך, בצדק ציינו המשיבים כי לא הובהר על ידה האם בנה בן העשרים עובד לפרנסתו ומדוע אין באפשרותו לסייע בידה; נוכח מצבה הכלכלי הנטען של המערערת אשר כאמור לעיל נראה כי אכן אינו טוב, ובהתחשב במהות ההליך ובפערי הכוח בין המערערת למשיב 1, אני רואה להעמיד את העירבון על סכום מתון של 5,000 ש"ח.

מקובלת עלי החלטתו של בית המשפט קמא לפיה לא ניתן להפיג את מסוכנותו של העורר באמצעות חלופת מעצר, וזאת חרף המלצת שירות המבחן בעניינו. כידוע, תסקיר מעצר הינו כלי עזר שנועד לסייע לבית המשפט בבואו להכריע בשאלה אם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות חלופה מתאימה. עם זאת, ההכרעה הסופית לעולם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בענייננו, המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר למעצר בית בתנאים מגבילים בבית אחיו של העורר ורעייתו בשפרעם, בו שוהה גם הבן עובייד במעצר בית בתנאים מגבילים. בעניינו של הבן אחמד הוצעה חלופה בדמות מעצר בית במקום אחר. בית המשפט קמא הבחין בין העורר לבנו אחמד וסבר כי בעוד שיש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את מסוכנתו של אחמד, בשל גילו הצעיר, אין הדבר נכון ביחס לעורר. הבחנה זו הגיונה בצידה ואין לי אלא להסכים למסקנתו של בית המשפט קמא. אכן, לאור הרושם בדבר מסוכנותו הרבה של העורר, קשה להלום כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג ממסוכנותו. בנסיבות העניין, אף איני סבור כי יש בהסכם הסולחה שנערך בין העורר לבין גיסו כדי לאיין מסוכנות זו.  

באשר לחלוקת הרכוש נטען כי שגה בית הדין כאשר לא הורה על מינוי אקטואר מלכתחילה. עוד טוענת העותרת כי פער ההשתכרות הממשי בין בני הזוג מצדיק להורות על איזון משאבים בלתי שווה בהתאם לאמור בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). בהקשר זה מציינת העותרת כי למשיב זכויות רבות במקום עבודתו, ובכלל זה נהנה הוא ממשכורות עתק ומהטבות נוספות; קביעתו של בית הדין האזורי לפיה טענת העותרת בדבר רצונה בשלום בית הינה טענה מעושה, בוססה כדין. המשיב מטעים כי התנהלות העותרת מלמדת כי אין היא מעוניינת בשלום בית: היא לא הגישה תביעה לשלום בית; כאשר הורה בית הדין על פירוק השיתוף בדירה היא לא ערערה על כך (והלינה רק על אופן החלוקה); היא תיארה את המשיב כאיש אלים מסוגל לאנוס ולרצוח, ועוד.