המבקשת הייתה צריכה להגיש ערעור בזכות ולא בקשת רשות ערעור. בנסיבות העניין, איני סבור כי יש לפעול לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשת רשות ערעור כבכתב ערעור. לא התעלמתי מטענת המבקשת כי עניינה דומה למקרה שהתברר בע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004). באותו מקרה התערב בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי להעביר את הדיון בתובענה מסוימת לבית הדין האיזורי לעבודה, וקבע כי יש לפצל את הדיון בתביעה שכן זו כללה עילות שבסמכותו הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה, אך גם עילות שאינן בסמכותו. דא עקא, בנסיבות העניין, ובעיקר משיקולי יעילות, הגעתי למסקנה כי אין בטעם זה כדי להצדיק דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור, תוך התעלמות מן המחדל הדיוני שנפל בעצם הגשת בקשת רשות הערעור. 

אנו סבורים שאין מקום להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. המערער מבקש למעשה כי נתערב בממצאי עובדה שונים שנקבעו על ידי בית משפט קמא ואשר הובילו אותו לקביעתו הסופית בנוגע למחסנים. קיימות בחומר אינדיקציות שונות כי אומנם הזכות במחסנים הייתה ונותרה בידי מורישתם של המשיבים. כך נציין כי מדובר למעשה במחסן אחד שהיה חלק מן המבנה המקורי, שהוחזק בידי המורישה שעשתה עסקת קומבינציה עם המערער ואחרים. לא חל שינוי לגבי המחסן המקורי. זאת ועוד, בית משפט קמא מצא כי המערער לא ידע כלל על דבר המחסן, שהוא טוען כי הוא שלו, עד שנת 2007. בחומר קיימות אומנם אינדיקציות גם בכיוון ההפוך, היינו לזכות המערער, אך בשיקלול של כלל הנתונים, לא ראינו מקום להתערב בפסק-הדין השני. 

משהמשיבים גרמו להתארכות ההליך, ומנגד בית משפט השלום היה נכון להקדיש די זמן לניהול ההליך בקצב משביע רצון, יש לייחס משקל מופחת לחלוף הזמן שבו המשיבים שהו במעצר כשיקול לשחרורם; מורכבות ההליך כשלעצמה תחייב זמן מה לשם הכנת סיכומי הצדדים – זמן שהיה נדרש בכל מקרה, אף לולא היו המשיבים מעכבים את ההליך בכוונה תחילה; באיזון בין השיקולים השונים יש משקל ממשי למסוכנות הנובעת מהמשיבים, אשר נלמדת מחומרת מעשיהם ומעברם הפלילי המכביד. המדובר בעבירות בשווי כולל של מאות מיליוני שקלים, המסבות נזק רב מימדים לקופה הציבורית; עבירות שבוצעו בקבוצה, בתחכום ובשיטתיות.

אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים; טענותיו של המבקש כי לא הבין את הסדר הטיעון או את העבירות המיוחסות לו הן בגדר היתממות, מקום בו היה מיוצג בשתי הערכאות הקודמות; יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. התאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים.

להסכם הפשרה שהוגש לנו היום בין המערערים לבין המשיבות 4-2 שסומן באות א' אנו נותנים תוקף של פסק דין. המערערים חזרו בהם מהערעור בעניין המשיבות 1 ו-5, והוא נדחה. המערערים יישאו בהוצאותיהן של כל אחת ממשיבות אלה בנפרד בסך 10,000 ש"ח.

טענתה של קרנית, לפיה בן דוד ידע על קיומם של סוגי ביטוח שונים ועל כן אי-ידיעתו באשר לכיסוי הביטוחי הספציפי של הקטנוע היא בלתי-סבירה, אינה אלא שאלה של יישום הדין על נסיבות המקרה, והיא תלויה במכלול הנתונים הנוספים הקשורים במקרה ובמשקלם היחסי; נראה כי לא נפל פגם בהכרעתו של בית משפט קמא. כפי שנקבע, בין בן דוד לבין פריש שררו יחסי חברות משכבר הימים, בן דוד לא נהג בקטנוע אלא באופן חד-פעמי וההחלטה כי הוא זה שינהג בו הייתה אקראית לחלוטין. ידיעתו של בן דוד אודות סוגי ביטוח שונים לקטנוע - ידיעה שמבוססת בעיקר על כך שבן דוד הוציא בעצמו, כ- 11 שנים עובר לתאונה, ביטוח מסוג "נקוב בשם" לקטנוע שהיה בבעלותו - איננה בעלת משקל משמעותי.

לאחר שמיעת הערות בית המשפט, חזרה בה העותרת מהעתירה והיא נמחקת ללא צו להוצאות. 

הענקת סעד זמני בשלב הערעור במעמד צד אחד בנסיבות אלה מוצדקת אך בנסיבות חריגות ויוצאות דופן במיוחד. מתוך; צדק בית המשפט קמא בקובעו כי משבחר המבקש לגלות במגעיו עם פקיד השומה מידע עסקי המשותף לו ולאחיו, אין לשמוע מפיו בהליך שבין אחיו לפקיד השומה כי זהו מידע שלא ניתן לגלותו.  

לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, החליט בית המשפט לקיים דיון במעמד צד אחד, לצורך בחינת החומר המודיעיני החסוי. לאחר עיון בחומר החסוי, קבע בית המשפט כי בעניינו של העותר קיים חומר מודיעיני "מהימן ואיכותי", המלמד על קיומה של סכנה לבטחון האזור, לו ישוחרר העותר. עוד נקבע כי לא ניתן לנקוט נגד העותר הליך אחר, פחות בחומרתו, על-מנת למנוע סכנה זו. לאור זאת, אושר צו המעצר המנהלי שהוצא נגד העותר "למלוא התקופה הנקובה בו"; תגובתה של התביעה הצבאית לנטען על-ידי הסנגור, היתה כי "לתביעה שיקול דעת מצומצם במתן תשובות לשאלות הסנגוריה, ובדרך כלל עליה להסתפק ב'פרפראזה' הגלויה שסיפקו רשויות הביטחון, שכן יש חשש שתשובות בלתי אחראיות יחשפו מידע חסוי ורגיש".

אנו סבורים כי השאלה בדבר הסיווג של כביש הגישה צריכה להתברר במסלול של השגה והליך בפני ועדת ערר. יודגש, כי פרקליטן של המשיבות ממשיך להחזיק בדעה כי פתוחה בפניו הדרך להגיש עתירה מינהלית.