תנאי היסוד למתן פטור (מלא או חלקי) מהפקדת עירבון הוא הוכחת חוסר יכולת כלכלית. "המבקש פטור מהפקדת עירבון" – כך נפסק – "צריך לפרוש בפני בית המשפט תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי ויכולתו לגייס את סכום העירבון". בענייננו, הבקשה אינה כוללת אפילו נתונים מינימאליים באשר ליכולתה הכלכלית של המערערת, אינה נתמכת באסמכתאות כלשהן ואין בה פירוט לגבי אופן מימון הייצוג המשפטי או האפשרות להסתייע בסביבה הקרובה.   

המבקש משתית את בקשתו בעיקר על העובדה שניתן בעניינו צו כינוס נכסים, אולם נתון זה אין בו די, והוא אינו פוטר את המבקש מן החובה להעמיד תשתית עובדתית וראייתית מלאה לעניין מצבו הכלכלי. בעוד שהמבקש לא פירט דבר לעניין הסביבה הקרובה, כפי חובתו, הרי שמתגובת המשיבים עולה כי יש לו, למשל, ילדים בגירים (אחד מהם, כך נטען, אף מתגורר עמו ועובד בחברת היי-טק). 

ודאי שהוכחת קיומה של תמורה תהיה ראייה משמעותית המחזקת את הטענה שהתקיימה העסקה, אך ניתן ללמוד על קיומה של העסקה גם מראיות עקיפות. בית המשפט לא נדרש לשאלה העקרונית האם מקום בו הוכח שלא הייתה תמורה לא יראו ביחסים שבין הצדדים כיחסי העסקה, והיא תיוותר בצריך עיון לעת מצוא (סוגיה זו אינה פשוטה כלל וכלל, ובנסיבות מסוימות נקבע כי אין הכרח בקיומה של תמורה כדי לכונן יחסי העסקה).    

הזמן להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, וכי ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים, ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות. בית משפט זה קבע לא אחת כי ככלל, אין להתנות את זכותו של אדם לברר תביעתו בהפקדת ערובה כספית, וכי בכל מקרה אין לחייב אדם להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד. מנגד, נקבע כי כאשר סיכויי התביעה קלושים או כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב את התובע בהפקדת ערובה.   

הבקשות תובאנה לדיון בפני הרכב. 

ההליך דנא אינו אכסניה להליכי השגה על החלטות ביניים שניתנו בתובענה החדשה והנפרדת. הליכי השגה על החלטות ביניים אלו, ובכללן ההחלטה הדוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, יש להגיש כבקשות רשות ערעור ולא כבקשה לעיכוב ביצוע בתיק ערעור המתייחס להחלטה שניתנה בהליך שונה ונפרד, בגדרו כבר נדחתה בקשה לעיכוב הביצוע של החלטת בית המשפט. אין באמור משום הבעת דעה בשאלה אם עדיין עומדת למבקשות האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור בשלב זה. 

הפרמטר החשוב ביותר לצורך שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא מידת האמון שנותן בו בית המשפט. לצורך כך, אין משמעות רבה לשאלה המפורשת האם מעשה ההצתה המיוחס לעורר הוא בבחינת "עבירת רכוש" אם לאו, ואף קשה לזקוף לזכות העורר את העובדה שלמרבה המזל הסתיים האירוע בנזק לרכוש בלבד, או את העובדה שהוא נעצר כחודשיים לאחר האירועים המתוארים בכתב האישום. יחד עם זאת, תסקיר שירות המבחן הסתיים בהמלצה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.  

בית משפט זה אינו שומע עדים ואף אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, ולכן יתקשה לבחון את התשתית העובדתית שעמדה לנגד עיניו של בית הדין הרבני האזורי ששמע עדים וקבע כי הסדרי הראייה הקיימים הינם סבירים. זאת ועוד, לא ברור באיזה שלב מצויה חקירת המשטרה בתלונת העותרת.

אין חולק שישנה חובה על המשטרה להגן על ביטחון הציבור, ובפרט להגן על מי שחשוף לסיכון בשל עבודתו הציבורית. המשטרה ביצעה מספר הערכות מצב, שקלה את הסכנה הנשקפת לעותר, ובהתאם הקצתה לו את האבטחה הנחוצה לטובת שמירה על בטחונו. לצד זאת, חזקה כי המשטרה תוסיף ותבחן את היקף האבטחה הניתן לעותר בהתאם לצרכים המשתנים ולמשאבים העומדים לרשותה.   

ההחלטה תשלח לצדדים.