לטענת החברה (המשיבה 1 בע"א 218/11) כל עילות התביעה התיישנו. טענה זו אמורה הייתה לעלות בשלב הראשון של ההליך - שלב קביעת חבות תשלום שכר הטרחה לעורכי הדין (המערערים). הגם שהטענה עלתה בכתבי הטענות, היא לא נזכרה כלל בסיכומים שהוגשו על ידי החברה ומנהליה בשלב החבות. לגבי טענת המערערים, יש לזכור כי הערכאה הדיונית פסקה להם סכומים שהגיעו לכ-10 אחוזים מסכום התביעה. 

אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים. עיון בבקשה מעלה כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד. במקרה זה, שקלו שתי ערכאות את כלל השיקולים הנוגעים למהימנות עדות המתלוננת ואחותה לעניין הכרעת הדין, ואת נסיבותיו האישיות של המבקש לעניין גזר הדין. לעניין הראייה החדשה, לא מגולם בראייה "משקל סגולי כזה העשוי לשנות את תוצאות המשפט".

הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות: נטל ההוכחה לקיומם של יסודות העבירה מוטל על התביעה, ועליה להראות כי הראיות הנסיבתיות המוצגות במשפט מוכיחות מעבר לספק סביר את האשם. מקום בו יכולות הראיות המוצגות במשפט להיות מוסברות באופן שונה מגרסת התביעה, אין בהן די כדי להוכיח את האשם מעבר לספק סביר. יחד עם זאת, על ההסבר החלופי להיות סביר, ובית המשפט לא יידרש לבחון סברות דמיוניות ומשוללות קשר למציאות.  

"סעיף 51(א1)(1) לחוק המעצרים אינו מתייחס למיהות המבקש וקובע באופן גורף כי יש לקבל רשות לצורך הגשת ערר על החלטות בענייני מעצרים. העובדה כי הנאשם הוא שמבקש לערור" לפני בית משפט זה "לראשונה, אינה מוליכה אוטומטית למסקנה כי יש ליתן לו רשות לערור".    

לבקשת באת-כוח המדינה ובהסכמת בא-כוח המשיב, מוארך מעצרו של המשיב בתשעים ימים, או עד למתן פסק דין בבית המשפט המחוזי, לפי המוקדם מביניהם. 

סיווג החלטה כפסק דין או החלטה אחרת נעשה לפי מבחן מהותי ולא צורני. העובדה שסעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע רשימת החלטות אחרות עליהן ניתן יהיה להגיש בקשת רשות ערעור, אין בה כדי ללמד שכל החלטה שאינה מנויה ברשימה זו היא בהכרח פסק דין. ככל שמדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים מדובר בפסק דין, וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך מדובר בהחלטה אחרת. כלי עזר נוסף מהפסיקה, בייחוד ביחס להבחנה בין פסק דין חלקי להחלטה אחרת, הינו מבחן הסעד.  

על רקע ההלכות הידועות באשר לאי-התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות אלא במקרים חריגים, אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח את קיומם של המטרדים להם טענה, לא כל שכן בגלגול שלישי. בית משפט זה קבע בעבר, כי כאשר מוגשת תביעה מכוח דיני הנזיקין, לא די בטענה כי פעולה מסוימת בוצעה בניגוד לכללי התכנון כדי להוכיח קיומו של מטרד או נזק אחר, כנדרש בתביעות מעין אלה.    

המבקשות ביקשו להורות על החזרת העירבון שהופקד בבית המשפט העליון במסגרת תיק זה, בהמשך להחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו  בגדרה נדחתה בקשת משיב 2 לחילוט העירבון. תגובת המשיבים התבקשה. משיב 2 הודיע כי אינו מתנגד לבקשה ואילו משיבה 1 לא הביעה כל עמדה. 

אשר לטענת המבקש לפיה יש להסכים למתן ארכה בעניינו לשם אחידות בענישה ומאחר והמשיבה הסכימה ליתן ארכה לביצוע צווים שניתנו כנגד תושבים אחרים באותו אזור – דין הטענה להידחות. בצדק טוענת המשיבה כי מאחר וטענה זו מועלית לראשונה במסגרת הבקשה הנוכחית, הדבר מהווה שינוי חזית ואין מקום לדון במסגרת גלגול שלישי בטענות חדשות המועלות על ידי המבקש ושלא הועלו במסגרת ההליכים הקודמים. 

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מנומק ומבוסס היטב. עם זאת, בית המשפט מפנה את המשיב להחלטת בית המשפט לעניינים מנהליים שניתנה בעבר, לפיה מסמכים המגיעים לבית הכלא יש להחתימם במועד קבלתם.