מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי הזוכה במכרז- משיבה 2- הסכימה כי היא לא עמדה בתנאי הסף שנדרשו במכרז. בנסיבות אלה, לא ניתן, בלשון המעטה, להגדיר את סיכויי הערעור כטובים. ואולם, כיוון שלכאורה מדובר בשירות חיוני לתושבים, יתכן שיש מקום לשקול ארכה קצרה וסבירה להיערכות. 

הסתייגותו של בית המשפט ממתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" מקבלת משנה תוקף במקום בו מדובר בערעור על החלטת ביניים דיונית. ערעור מסוג זה יישמע "בגלגול שלישי" לעיתים נדירות ביותר. כמו כן, עיון בחומר שהונח לפני בית המשפט מעורר את הרושם שהמבקש עושה שימוש לא מושכל בהליכים משפטיים. אכן, המבקש איננו מיוצג בהליכים שאותם הוא מנהל. יחד עם זאת, גם בעל דין שאיננו נהנה מייצוג משפטי חייב לעשות מאמץ לשמור על כללי ההתנהגות המקובלים במסגרת ההליכים המשפטיים.      

בהסכמת הצדדים, מהנימוקים המפורטים בבקשה ולמען הסר ספק – המשיב יישאר במעצר עד להחלטה אחרת שתינתן בדיון שייערך בבקשת המדינה להארכת מעצרו מעבר לתשעה חודשים.   

נוכח הסכמת המשיבים, יעוכב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המבקש עד למועד בו צפויה, ככל הנראה, להתקבל החלטה בבקשת המבקש לחנינה.   

הוחלט שהבקשה לרשות ערעור מצריכה תשובה. משיב 1 יגיש תשובתו לבקשה תוך 15 יום. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.  

עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, מגלה כי הלכה למעשה, מדובר בחזרה על הודעת הערעור, אשר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי. מדובר בניסיון "למקצה שיפורים" במסגרת הליך משפטי נוסף. כן יצויין כי על מנת שתינתן למבקש הגנתו של סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, עליו לעמוד בארבעת התנאים המצטברים של הסעיף.    

עונש קשה נגזר על המערער, שנים ארוכות מאד מאחורי סורג ובריח. המערער עודנו צעיר, בעל משפחה, ומטבע הדברים יש למאסרו הממושך השלכות קשות: אישיות, משפחתיות וכלכליות. ברם, במשך שנים חזר המערער ושנה במעשי העבירה הנ"ל, על מנת לגרום למותם של חיילי צה"ל, בכוונת מכוון. המערער לא בחל באמצעים, לא חדל ממעשיו, לא נרתע, ועשה את אשר עשה מתוך רצון ולא מחמת כפייה. רק בנס לא נפגעו חיילי צה"ל. הענישה היא מוכרחת, על מנת לבטא גמול הולם, סלידה, וכדי להרתיע את המערער ואחרים שכמותו, למען יראו ויראו, משום שהמאבק על הבטחון וההגנה על אזרחי ישראל, הוא בלתי פוסק.  

מכל המקובץ נראה כי קיימת במקרה דנן תשתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, זאת בפרט בכל הנוגע לפגיעה במאור, שהיא לב ליבו של האירוע. הסתירות שעליהן הצביע בא-כוח העורר בגירסאות השוטרים אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו ככל שבשלב המעצר עסקינן וכך גם טענתו לעניין חומרת הפציעה שנגרמה למאור. עוד יאמר כי הודעתו של עד הראייה שאליו התייחס העורר בטיעוניו (הודעתו של שאהין זחאיקה מיום 25.12.2012, שורות 43-36) אף היא אינה מועילה לעורר בשלב זה של הערכת הראיות לכאורה ולו מן הטעם שהוא עצמו אינו מכחיש כי ייתכן שהיה עד לחלק מן האירוע בלבד וכן שלא ראה את הפגיעה בשוטר אשר ייתכן שאירעה בשלב מוקדם יותר. 

מבלי לקבוע מסמרות, כי אמנם ניתן למצוא בפסק הדין מספר קביעות עובדתיות אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, אולם חלקן דווקא משרתות את מטרתו של המבקש, ומכל מקום ישנן גם כמה קביעות משפטיות מובהקות אשר עליהן מלין המבקש, כך שלא ניתן להניח, על פני הדברים, כי סיכויי הערעור קלושים.  

כפי שנקבע בעבר, משניתנה הכרעה בבקשת רשות ערעור, תם הטיפול בה, ואין לשוב ולהידרש, בשנית, לטענות המועלות בה.