החובה לשלם אגרה והחובה להפקיד עירבון חלות גם על תובע ייצוגי או על מי שמבקש להיות תובע ייצוגי. נוכח הפוטנציאל הכלכלי הטמון בהליך התובענה הייצוגית והעובדה כי נפרד הוא מהעילה האישית העומדת לבעל הדין, לא תתקבל בנקל טענה של תובע ייצוגי לחסרון כיס לעניין הפקדת עירבון, וזאת בייחוד שעה שמדובר בהשגה על החלטה הדוחה בקשה לאישור תובענה כייצוגית. 

אמנם, תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן קובעת כי ניתן להמציא כתב בי-דין ל"מורשה לקבלת כתבי בי-דין" של בעל-דין או לעורך דינו. אולם, קושי של בעל דין בהמצאת כתבי בי-דין אין בו כדי להצדיק הפיכת עורך דין שאינו מייצג בעל דין בהליך מסוים למורשה מטעמו.

על הפונה לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק להביא את עניינו כהווייתו. לאמור, ככל שהעתירה נוגעת לסוגיית מתן ההחלטה – הרי שזו כאמור ניתנה והעתירה התייתרה. ככל שהעתירה נוגעת לסוגיות המהותיות הנוגעות לשאלת הארנונה, הרי שאין בה כדי ללמד על המשגה שנפל בהחלטת המשיבים, על היעדר סבירות לכאורה או על עוול שנגרם לעותרת. זאת, כיוון שבעת הגשת העתירה החלטת המשיבים, קל וחומר נימוקיהם, לא הייתה בנמצא. אין אנו סבורים כי תגובת העותרת לתשובת המשיבים הינה האכסניה הראויה לבחון את טענות העותרת באופן ענייני. היבט נוסף של הסוגיה, מצוי בהיעדר פניה מוקדמת "קונקרטית" של העותרת למשיבים, בניסיון לתהות על פשר ההחלטה ולשנותה אף מחוץ לכתלי בית המשפט. גם בכך יש תמיכה לדחיית העתירה.

משחלף ממילא המועד שנתבקש על ידי המבקשת לעיכוב ביצוע, אני מוחק את הבקשה.

סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים בהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. כדי לקבוע אם הדברים שקבע בית המשפט בפסק דינו עולים כדי הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על פני פסק הדין. וגילוי פנים בהקשר זה פירושו, שבית המשפט ביקש במודע ובמכוון לקבוע הלכה.

משקיבל בית המשפט קמא וקיבלנו אנו את תשובתה של המשיבה ל"שאלה העקרונית" ממילא אין עוד צורך להידרש לשאלה השמאית ולהכריע בין חוות הדעת והתחשיבים שהציגו המערערים, לבין טענותיה של המדינה בסוגיה כפי שהוצגו בכתב התשובה ובהחלטות קודמות של הוועדה. כאמור, גם אם בחשבון כולל ישנו פער כלכלי לכאן או לכאן – ומבלי לקבוע כי ישנו – פער זה איננו בר מילוי לנוכח השונות המהותית בין נסיבות גיבוש ההסכמות הנוגעות למערערים לבין אלו של חבריהם ליישוב.

דינה של פסילת רישיון על-ידי רשות מנהלית, מכוח סעיף 69א(ב), כדין פסילת רשיון על-ידי בית-משפט, על כל המשמעויות שיש לדבר, בנוגע לביצוע העבירה של נהיגה בזמן פסילה. כל פרשנות אחרת, חוטאת לתכלית הברורה והחד משמעית של הוראות החוק הנדונות, ואין בידי לקבלה, מה גם, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון והשכל הישר, שאף הם צריכים לבוא לידי ביטוי בנדון דידן.

הדרך לתקיפה של החלטות דיוניות שדעת צד להליך אינה נוחה מהן היא באמצעות השגה ערעורית. זאת ועוד, כבר נפסק בעבר כי דחיית בקשות של בעל דין אינה מקימה עילה לפסילת שופט.  

על אף נטיית-מה להחמיר בעונשו של המשיב – ואף המדינה בהגינותה סברה כי בנסיבות דכאן ראוי להטיל עונש קצר של מספר חודשי מאסר – לסופו של יום, נתון אחד הכריע את הכף לדחיית הערעור והוא הציפיה שנוצרה אצל המשיב. אשר על כן, וגם אם לא בלב קל, אנו דוחים את הערעור על חומרת העונש. מנגד, מצאנו להיעתר לערעור לגבי גובה הפיצוי, ואנו מחייבים המשיב בפיצוי המתלוננת בסכום של 15,000 ₪ (חלף הסכום של 5,000 ₪ שהושת עליו וכבר שולם).  

טרם שנערך בירור ראייתי כאמור – הכף נוטה בבירור לכיוונו של אחד הצדדים באופן ש"הקשיים שבהחלטת האישור, או היעדרם, בולטים על פני הדברים" (עניין פתאל, פסקה 5). איני סבור גם שהמשך הדיון בהליך, בלא הכרעה ערעורית בשלב זה בסוגיית הגדרת הקבוצה, עלול ליצור השלכות חמורות כלפי המבקשת, אשר על כן, הבקשה נדחית, בלא שיש בכך כדי להביע כל עמדה לגבי טענות המבקשת לגופו של עניין והן שמורות לה.