בטענת המבקש כי מדובר במאבק עקרוני אין כדי להצדיק פטור מהפקדת עירבון, וגם בטענתו כי הוצאות שיפסקו לטובתו ייתרמו למטרה ציבורית אין כדי להצדיק פטור כאמור. כמו כן, כידוע גם העובדה שהמבקש עורך-דין במקצועו אינה מקימה עילה לפטור מהפקדת עירבון.  

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים. יוזכר כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הדיונית. שתי הערכאות הקודמות שקלו את נסיבותיו האישיות של המבקש.

טענת הדיבור בשני קולות מצדה של המדינה נדונה והוכרעה בבית משפט קמא וחוזר חלילה גם בערעור זה. לא יועיל למערער ביסוס נוסף של הטענה, כשדינה הוא דחיה לגופה. כל אשר נאמר בבית משפט קמא ולעיל בקשר עם טענת הדיבור בשני קולות עומד בהגיונו ובתוקפו גם בהנחה שיש בנמצא מכתב כנטען ממועד שלאחר הכרעת הדין. פעולות המדינה במסגרת ההליך האזרחי נועדו בראש ובראשונה להביא לכך שהנושים יוכלו להיפרע מנכסי המערער. במסגרת זו פעלה המדינה, באמצעות כונס הנכסים, לצורך מציאת הנכסים. הדבר לא צריך לעמוד לה לרועץ בגדרי המשפט הפלילי. מחויבויותיה בהליכים האזרחיים לחוד, ואלו שבמשפט הפלילי לחוד. כזכור, בפעולותיה בהליכים האזרחיים צעדה המדינה בעקבות המערער, בתגובה לטענותיו-שלו, ולא מתוך יוזמה עצמאית. המערער הוא זה אשר 'גרר' את המדינה לנקוט בהליכים פליליים ואזרחיים גם יחד באופן שעלול להראות כדיבור בשני קולות.

בדומה לבקשה הראשונה לעיון חוזר, אף בבקשה הנוכחית אין כל טעם ראוי המצדיק עיון חוזר בהחלטתי מתאריך 16.01.2013, ועל כן דינה להידחות.  

המבקש לא הבהיר מדוע לא הגיש את הבקשה לקבלת ארכה בעצמו טרם שהוסדר ייצוגו בידי בא-כוחו (מעבר לטענתו בדבר מצבו הנפשי); באיזה מועד גייסה משפחתו את הסכום הנדרש לצורך ייצוגו; ומדוע מייד באותו מועד לא פנה בבקשה למתן ארכה. עם זאת, נלקחה בחשבון העובדה כי האיחור נבע בעיקרו מקשיים כלכליים של המבקש וגם העובדה שעל המבקש הוטל עונש מאסר בפועל לתקופה שאינה קצרה.   

מקובלת עליי טענת בא-כח המשיבים לפיה בהינתן מועדי ההוכחות שנקבעו ובמספר העדים שעוד צפויים להעיד – ההנחה שמשפטם של המשיבים, או אפילו פרשת התביעה בלבד – יסתיימו בתוך תקופת הארכת-המעצר הנוכחית, אכן איננה סבירה. בהקשר זה קשה גם שלא לתהות על הפער בין הצהרת המדינה בבקשת הארכת המעצר הקודמת, באשר לשלב שבו מצוי ההליך, לבין מצב הדברים אותו תיארה המדינה בגדרי הבקשה דנא. לא נותר אלא להעיר כי מן הראוי כי בבקשות מהסוג הנדון, תהיה הקפדה מצד המבקשת על הצגת הדברים כהוויתם ופרקליטות המדינה חייבת לבחון באופן ביקורתי "הערכות" לא מבוססות (הנמסרות לה ע"י מי שמטפל במחוז בתיק). 

לבקשת המדינה, מהטעמים המפורטים בבקשתה, ובהסכמת בא כוח המשיב שצורפה לבקשה, מוארך בזה מעצר המשיב בתשעים ימים נוספים, שיימנו החל ביום 12.2.2013, או עד למתן פסק-דין ב-תפ"ח 37467-02-11 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם מביניהם.

עניינו של המבקש אינו נכנס בגדרו של סעיף 30(א)(ג)(1) לחוק למניעת הסתננות. המשיב עדכן בתשובתו כי הטיפול בבקשת המקלט טרם הסתיים. בית המשפט מניח כי טיפול זה יושלם בהקדם, בשים לב להיותו של המבקש נתון במשמורת. כמו כן, הטענות הכלליות המכוונות לחוקתיות הוראות החוק למניעת הסתננות, ולהפעלת המנגנון הקבוע בו ביחס לפרטים שלא מתקיימים בעניינם הליכי הרחקה וביחס למבקשי מקלט שבקשתם טרם הוכרעה, תלויות ועומדות לפני בית משפט זה.   

הדיון בסעד הפינוי צריך שיעשה בבית משפט השלום. משכך, ראוי היה לטעמי כי בית משפט השלום הוא שידון בבקשה דנן שהלכה למעשה נועדה למנוע או לעכב את פינויים של המבקשים מהמקרקעין שבנדון. מוטב היה אם היו המבקשים מגישים את הבקשה דנן לפני בית משפט השלום אליו הוגשה תביעת הפינוי, אלא שנוכח דחיית הדיון הצפויה כאמור בבית משפט השלום, בקשה מעין זו התייתרה במידה רבה.

לאור העובדה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש ומשום שסיכויי הערעור אינם גבוהים כאמור, הבקשה נדחית.