בהמשך לפסק הדין אשר בו נקבע, בהסכמת הצדדים, כי העונש של חודשיים מאסר בעבודות שירות שהוטל על המערער יומר לשירות לתועלת הציבור וכן צו מבחן לתקופה של שנה, נתבקש שירות המבחן להגיש תסקיר משלים. בתסקיר המשלים המליץ שירות המבחן להטיל על המערער צו של 150 שעות שירות לתועלת הציבור (של"צ) על פי תכנית השמה שיכין השירות.

לא אחת נקבע בפסיקה כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי והוא נתקל ב"מצוקת מועדים" בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה ובין מינוי עורך דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה וזאת נוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות. בין היתר, יש לבחון בהקשר זה האם בעל הדין פעל בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת. לאחר שהוסדר הייצוג המשפטי, הדרישה לשקידה סבירה ולהתנהלות מהירה מקבלת משנה תוקף.      

המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה לעיון בתיק בית-משפט של מי שאינו בעל-דין, מצויה בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקי בית משפט). תקנה זו, כך נפסק, מתווה מסלול תלת שלבי לבחינה של בקשה לעיון: (א) האם יש איסור בדין לעיון בחומר המבוקש? ככל שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה- ב) האם העיון מוצדק? בהקשר זה נקודת המוצא היא שלכל אדם זכות עיון נוכח עיקרון פומביות הדיון. ג) כיצד ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות ובאינטרסים הנוגדים?     

סעיף 50(א) לחוק הפטנטים קובע כי אם אמצאה היא תהליך מוגן, כי אז יחול הפטנט גם על "המוצר הישיר" של התהליך. בבואו של בית המשפט לפרש פטנט הוא יעשה כן על פי כללי הפרשנות הידועים של מסמכים; על כן, בית המשפט יבחן את הטקסט המגדיר את הפטנט. טקסט זה מקרין על היקף ההגנה הקניינית המוענקת לבעליו. עם זאת, בבואו של בית המשפט לפרש את הטקסט, עליו להתייחס אליו כמוסד משפטי המשקף איזון בין ערכים שונים, ובמיוחד עליו להתחשב בהיבטים הקשורים למונופול העסקי המוענק בגינו. ההכרעה בשאלה אם הפטנט הופר תלויה, לרוב, בקביעת היקף תחולתו, קביעה המהווה סוגיה פרשנית. כידוע, נטל ההוכחה לביסוס טענה כי פטנט הופר מוטל על הטוען להפרה, הוא בעל הפטנט. 

לגבי המסגד הראשון, בתשובות המשיבים יש להתייחס אף לאפשרויות נוספות כמו אטימתו של המבנה או נקיטת אמצעי אחר, שימנע שימוש במבנה. לגבי המסגד השני, באותו מקרה אין מדובר במצב בו הופר לכאורה צו שניתן על ידי בית משפט זה. זאת ועוד, נראה שהמבנה הושלם עוד לפני הגשת העתירה. על כן, אין מדובר במקרה המצוי במיקום גבוה בסדר העדיפויות לעניין ביצועם של צווי הריסה. יחד עם זאת, ראוי שתיערך בחינה בהקדם של ההיבט הביטחוני של מיקום מסגד זה.  

הפרמטרים בכל הנוגע למתן רשות ערר ב"גלגול שלישי" בענייני מעצרים הינם גמישים. במקרה בו הוחלף סנגור, אין להלום מצב בו לא יהיה כל משקל לעמדה המוצגת לפרוטוקול על-ידי סנגור, באופן שגם ללא קיומו של טעם כבד משקל ניתן יהיה לחזור מאותה עמדה רק בשל חילופי הייצוג. עניין נזקקותו של המבקש להליך גמילה הוא שיקול נוסף, פחות משמעותי ובטח ובטח שלא בלעדי לאי-ההמלצה על חלופה על-ידי שירות המבחן.

על דרך הכלל לא תינתן רשות ערעור בשאלות הנוגעות לסיווג נכס לצרכי ארנונה, בהתחשב בכך ששאלות אלו מצריכות על פי רוב בירור נסיבתי ופרטני. בית משפט זה חזר וקבע כי לא תינתן רשות ערעור מקום בו הבקשה נוגעת ליישומם הקונקרטי של מבחנים בנושא של סיווג נכס, אף כאשר מתעורר חשש שנפלה טעות במלאכת יישומם. השאלה האם מתקיימת בין חלקיו השונים של הנכס זיקה מן הסוג המצדיק שלא לפצל את סיווגו היא שאלה שבעובדה אשר נבחנת על ידי הערכאה הדיונית על יסוד נתוניו הקונקרטיים של הנכס.

העובדה שנאשם הינו עורך דין המופיע תדיר לפני בית המשפט העתיד לדון בעניינו אינה עילה להעברת מקום הדיון; זאת שכן אין בעובדה זו כדי לבסס חשש כי כלל השופטים באותו בית משפט לא יוכלו לדון בהליך. הליך לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], אינו משמש תחליף להליכי פסלות שופט, מקום בו יש צורך לנקוט בהם. כמו כן, לפי הכללים המקובלים בבקשות בהן נדרשים לשיקולים שעניינם ב"מאזן הנוחות", אין מעבירים דיון מבית משפט אחד למשנהו מקום בו אין בכוונת הנאשם להודות בעבירות, אלא במקרים חריגים. 

על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות: נטל השכנוע - בהליך אזרחי: מאזן ההסתברויות, ו-חובת הבאת הראיה. הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו – עליו הראיה". כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר.      

הפרמטרים העיקריים הצריכים לצורך סעיף 62 לחוק המעצרים הם: רמת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם וקצב התקדמות המשפט. במקרה זה אין המדובר בהיקלעות תמימה לאירועים שהם בבחינת "הפרות סדר" ספונטאניות ובלתי אלימות, אלא בהתארגנות אשר מטרתה לפגוע בשוטרים, חיילים ואזרחים. אופי העבירות, נסיבות ביצוען וכמותן, לצד חלקו המרכזי של המשיב בביצוען, מלמדים אפוא על מסוכנותו של המשיב.