בהליך קמא ביקשה המדינה לחילופין, היה ולא ייעצר המשיב, להורות על חילוט הערבות שהופקדה באופן מלא או באופן חלקי. עניין זה לא זכה להתייחסות בהחלטת בית המשפט המחוזי. על כן, יש לקבל את הערר בנקודה זו ולאפשר הכרעה בה. 

בחינת ההחלטות בעניינו של המבקש מעלה, כי הערכאות הקודמות לא נחלקו בשאלת מסוכנות המבקש ובהתקיימותה של עילת מעצר. עם זאת, הובעו עמדות שונות בעניין רמת המסוכנות של המבקש ובשאלת טיב החלופה הראויה על רקע מסוכנות זו. אין להקל ראש בעבירות האיומים המיוחסות למבקש, שכן כבר "הוכח מספר פעמים, כי אך כפסע בין איום למעשה". אופי העבירות המיוחסות למבקש מחייב חלופת מעצר שתבטיח את שלומה של המתלוננת.  

עולה מפסיקת בית משפט זה שכאשר משפטו של נאשם "נגמר בהכרעת דין" במהלך תקופת תשעת החודשים שלאחר כתב האישום, נקטע מירוץ תקופה זו. כאשר מבוטלת הכרעת הדין, בין לאחר שבית המשפט התיר לנאשם לחזור בו מהודאתו, בין על-ידי ערכאת הערעור, מתחיל מירוץ התקופה מחדש, עד להשלמת תשעת החודשים, ואז מאבדת הערכאה הדיונית את סמכותה להורות על הארכת המעצר (ככול שלא ניתנה הכרעת דין חדשה לפני תום תשעת החודשים).  

בהינתן ההסכמה על קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר בשל חשש ההימלטות והשיבוש, נותרה סוגיית חלופת המעצר. בגדר כך יש משקל, בין היתר, לאופי המעשים המיוחסים לנאשם ולמכלול הנסיבות האופפות את ביצועם, כמו גם להתנהלותו בעבר. ועוד – תנאי יסודי לקיומה של חלופת מעצר הוא האפשרות לרחוש אמון, ולו ברמה בסיסית, לנאשם. כגודל האמון שרחשו לעורר בעבר, כך גודל השבר שנגרם כתוצאה מהפרתו הבוטה על-ידו. העורר מעל באמון שניתן בו.  

המסגרת הנורמטיבית לבחינת בקשה לעיון בתיק בית-משפט של מי שאינו בעל-דין מצויה בתקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקי בית משפט), תשס"ג-2003. נטל ההנמקה על מבקש העיון הינו קל יחסית, נוכח מעמדו וחשיבותו של עיקרון פומביות הדיון. אין הכרח כי מבקשת העיון תסביר כיצד יהא במסמכים שבתיק כדי להועיל לעניינה. על המתנגד לעיון בתיק בית משפט להציג הסבר קונקרטי לפגיעה העלולה להיגרם עקב העיון.           

נוכח סוג העבירה שיוחסה לעורר ונסיבות ביצועה, ומבלי להקל ראש בחומרתה המופלגת, נדמה כי אין מדובר בעבירה הנמנית על העבירות שקיים לגביהן חשש מובנה שמא מעצר בית אינו יכול להפיג את מסוכנות הנאשם. בענייננו גם הקרבה הגיאוגרפית של מקום מעצר הבית לזירת העבירה (או לקורבן העבירה) אינה בעלת משקל מיוחד. יש לזכור כי ענייננו במי שביצע את העבירה בהיותו קטין ולא רשומות לחובתו הרשעות קודמות.   

אין מקום להקל ראש בעבירות סמים, ולא כל שכן כאלה שנסבות על סמים בכמויות גדולות, באופן שתורם להרחבתו של נגע הסמים בחברה. שיקולי הענישה השונים הם גורמים שמשקלם נקבע באופן דינמי בהתחשב במכלול נסיבותיו של כל מקרה, ובהן חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, נסיבותיו האישיות של העבריין ועוד.  

בית משפט זה עמד, לא אחת, על חומרתן היתירה של עבירות הסחיטה בכוח, והסחיטה באיומים, בשל פגיעתן הקשה בשלום הציבור ובבטחונו. יצוין, כי כאשר הושגה מטרתו של הסוחט, בין אם עשה שימוש בכוח ובין אם באיומים, קצב המחוקק עונש של תשע שנות מאסר בצד עבירה זו.  גם אם תתקבל טענת המערער, כי ביקש לגבות חוב כספי שהגיע לו בדין, על-מנת להמשיך ולקיים את עסקו, אין ניתן להשלים עם דרך פעולתו.

לגבי זיהוי גורם ההצתה: ההלכה הינה כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה. אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל פעם שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה ומתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגבי חובת הגילוי: די בכך שהמבקשת העלתה טענה זו במפורש בתשובתה לערעור ובכך שבית המשפט המחוזי לא התייחס בכלל לטענה זו בפסק דינו כדי להקים עיוות דין.

אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב ביצוע פסק-דין, והנטל על מבקש עיכוב הביצוע לשכנע בקיומם של שני תנאים: (א) לערעור סיכויים טובים; (ב) אם תדחה הבקשה יהיה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. בנוסף, כידוע, בית משפט זה לא יתערב בנקל בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ויעשה כן רק במקרים חריגים בהם הממצאים אינם מבוססים כלל על פניהם, או שיש בהם פגם היורד לשורשו של עניין.