המערער לא התייחס בבקשתו לאפשרות העומדת לו לגייס את סכום העירבון בעזרת סביבתו הקרובה, וכן לא ניתן להתעלם מן העובדה שלטענת המשיבה 8 סכום ההוצאות בהן חוייב המערער כלפיה טרם השתלם לידיה. לכך יש להוסיף כי העובדה שתשלום למעלה ממחצית סכום הפיצוי עוכבה אין בה כדי לסייע למערער בהקשר דנן, שכן משהגישו המשיבים שחוייבו בתשלום הפיצוי ערעור מצידם על פסק הדין אין מדובר בחוב חלוט היכול לשמש חלופת עירבון.

ההליכים המשפטיים אותם העותרת נאלצת לנהל שנים ארוכות גבו ממנה מחיר כלכלי ונפשי קשה, וכי בעקבות מצבה הרפואי היא נדרשת להוצאות כספיות כבדות; עוד טענה המבקשת כי נוכח מהות ההליך יש לפטור אותה מהפקדת עירבון על פי דין.

הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשתו של הליך; הדרישה ל"טעם מיוחד" נועדה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה למיצוי זכותו להשיג על ההחלטה שניתנה בעניינו, וכן הרצון להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין האינטרס של המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכותו וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית.

המשיב, המתנגד לבקשה, טוען כי המבקש לא העלה כל טעם להצדקת מחדלו, וודאי שלא "טעם מיוחד" כנדרש. כן עמד המשיב על אי דיוקים שנפלו בבקשה, ציין כי המבקש אינו עומד במועדים הקבועים בדין באופן שיטתי והוסיף כי ההחלטה נשוא ההליך היא "החלטה אחרת" ועל כן כלל לא עומדת למבקש זכות לערער עליה ללא שניתנה לה רשות לכך וכי סיכויי ההליך לגופו נמוכים.

טענה בדבר שגיאה בישום הדין אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור וקיום דיון שלישי בתיק. הן בית המשפט לנוער הן בית המשפט המחוזי בחנו בהרחבה את התקיימות יסודות העבירה, ואין מקום לשוב ולבוחנם בערכאה זו; משדן בית המשפט בפסק דינו בטענות הנוספות אותן מבקשות המבקשות להעלות, כטענת זוטי הדברים, כלל לא ברור כיצד ניתן לטעות שטענות אלו לא הועלו מעולם.

במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מהכלל הקובע שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

למבקש אין זכות קנויה להשתחרר בשחרור מוקדם וכי מדובר בהטבה הניתנת כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים והם שהאסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. לטענת המשיב, צדק בית המשפט לעניינים מנהליים בכך שקבע שהחלטת הוועדה בענייננו לא הייתה סבירה שכן בענייננו לא מתקיים התנאי הנוגע לשמירה על שלום הציבור.

ניתן בזאת תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה בין בעלי הדין שהוגש ביום 27.2.2013, ומצורף כנספח "א" (שלושה עמודים) לפסק-דין זה. 

מדובר בחלק מפסק הדין בעתירה (כך על פי כותרת ההחלטה עצמה) ומשנקבע בו מפורשות כי "בכך הסתיימו ההליכים" איני מוצאת טעם מבורר שלא לאפשר למערערת להעלות את מלוא טענותיה בעניין. דומני כי בכך יהיה כדי לקדם עקרונות של יעילות ולאפשר לערכאת הערעור להכריע במכלול המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, ונוכח השלב המקדמי בו כאמור מצוי ההליך אף מבלי להכביד עליו או לעכב את הדיון בו. נוכח מסקנתי זו רשאית המערערת  להגיש הודעת ערעור מתוקנת כך שיתווספו בגדרה טענות ביחס לפסק הדין (המשלים). 

דין טענותיה של המבקשת הנוגעות להחלטה לחדש את רישומה בסיווג ג/1 להידחות על הסף. המבקשת לא הגישה ערר על החלטה זו, אף שברי שהייתה ערה לה, שכן המנכ"ל הביע את מורת רוחו ממנה בפנייה לרשם. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא כי לא נפל כל פגם בהחלטת ביטול הרישום השנייה, או בהכרעת ועדת הערר. בית המשפט קמא אישר את ממצאיה של ועדת הערר, שלפיהם רישומה של המבקשת בפנקס הקבלנים נמחק ביום 3.11.2008 כדין, וחודש ביום 6.9.2009 בסיווג ג/1, כאשר משך תקופה ארוכה המשיכה המבקשת לבנות ביודעין בניגוד להוראות חוק רישום קבלנים.