עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, ככלל, נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מיידי ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכובו של ביצוע גזר הדין. יחד עם זאת, אל מול האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של גזר הדין ניצב הצורך להימנע מפגיעה קשה בנידון עקב מאסרו המיידי, אם יתברר בדיעבד כי מאסרו היה בלתי מוצדק,  בשים לב לתמונה העולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט קמא, הודאת המבקש, עברו שאינו מכביד, החרטה שהביע ותפקודו החיובי במסגרות הצבא והעבודה, נראה כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות להתערבות מסוימת בעונשו. משכך, וכדי למנוע את החשש שערעורו של המבקש יתייתר בהתחשב בתקופת המאסר שהושתה עליו, ייקבע הדיון בערעור בהקדם.  

לאור טענותיו החדשות של עותר ועד לבדיקתן על ידי הוועדה, הונפקו לו ולמשפחתו היתרים זמניים לשהייה בישראל. בדיקה מחודשת של טענותיו ובדיקת כלל החומר הביאה את ועדת המאוימים למסקנה כי לא נשקפת לו סכנה בשטחי הרשות; בעניינו של העותר קיים מידע רב על עבירות ברכב וקיימות אינדיקציות עדכניות לכך שהעותר נכנס לתחומי הרשות גם לשם ביצוע עבירות פליליות.

כבר נפסק כי בנסיבות מתאימות היזקקותו של בעל-דין לעזרת הלשכה לסיוע משפטי עשויה להוות "טעם מיוחד" למתן ארכה, זאת במקום שבו דחיית המועד דרושה בשל עיכוב בהסדרת נושא הייצוג; הנימוק שעניינו הצורך בעזרת הלשכה לסיוע משפטי מתחזק כאשר הלשכה אכן מסכימה ליטול על עצמה את הייצוג, ונחלש כאשר הבקשה לייצוג נענית בשלילה.

בהמשך להחלטתנו מ-22.4.13, ימונה בהסכמה הנשיא בדימוס אורי גורן מגשר בתיק.

בית משפט קמא בחן את סבירותה של החלטת המשיב בגדרי המשפט המנהלי, ולא מצא כל עילה להתערבותו. אף אני סבור, כי אין כל סיבה להתערב בהחלטת המשיב שהיא החלטה סבירה, חוקית ומבוססת היטב על התשתית הראייתית שעמדה לנגד עיניו. לאור האמור, אציע לחברותיי לדחות את הערעור ולהורות על יציאתה של המערערת מהארץ בתוך 30 ימים, ממועד פסק דין זה.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים. לצד זאת יש לציין כי לבית משפט זה – בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק ולא כערכאת ערעור – סמכות להתערב בהכרעות בתי הדין הרבניים, מכוח העילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. קשת מקרים זו מצומצמת. 

הערעור נדחה אפוא מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. תחושתו הסובייקטיבית של המערער כי בית המשפט גיבש דעתו ביחס אליו, אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילתו של בית המשפט. על מנת שתקום עילת פסלות על המערער להראות כי מתעורר, בנסיבות העניין, חשש ממשי ואובייקטיבי למשוא פנים  

אין בידי להיעתר לבקשה – מהטעמים האמורים בתגובת המשיבה. מעשיה של המבקשת בעבר והאופן שבו היא נכנסה לישראל – מלמדים כי לא ניתן לתת בה אמון וקיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לאתר את המבקשת לאחר שחרורה ממשמורת, בנוסף, נראה כי בידי העותרת להסתייע במבקש 2 לצורכי התארגנותה ומשלוח חפציה לארץ מולדתה, בעודה במשמורת – והמשיבה מתבקשת לאפשר למבקשת לעשות כן.

לבקשת המדינה ובהסכמת בא-כוח המשיב, מוארך בזה מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 10.3.2013 או עד למתן גזר-דין בתפ"ח 14809-02-12 בבית משפט השלום בירושלים, לפי המוקדם.