כאשר לפנינו הליך שהגיע לשלב מתקדם, ויש להניח שבחלק הארי של ההוצאות כבר נשא הנתבע, הולכת ופוחתת ההצדקה לחייב את התובע במתן ערובה להוצאות, שכן בשלב זה לא יהיה באי הפקדת הערובה כדי לחסוך לנתבע את הוצאותיו.

במהלך תקופה של כעשור מנהלים המערערים התדיינויות משפטיות, בכל זירה אפשרית, מבלי שנחסמה דרכם לערכאות ומבלי שנמנע מהם להשמיע את טיעוניהם ולהציג את ראיותיהם. בכל המקרים ניתנו החלטות ענייניות ומנומקות, ואין לקבל את גישת המערערים, לפיה יש לראות "כעוולה שיפוטית" כל החלטה שאינה מאמצת, א-פריורית, את עמדתם.

הרשם של בית משפט זה (כב' השופט ג' שני) דחה את בקשת העותר להארכת מועד לצורך הגשת רשות הערעור הנ"ל מאחר שלא שוכנע בקיום "טעם מיוחד" למתן הארכה המבוקשת, ותוך מתן משקל נכבד לציפיותיו של הבנק לסופיות ההליכים.

כדי לקבוע שאיחודן של תביעות מוצדק, אין הכרח שתהא חפיפה מוחלטת ביניהן. ברגיל, די בכך שקיימת ביניהן השקה במידה כזו שניהולן יחדיו יעיל יותר ומונע הכרעות סותרות; טיב הקשר המדויק שבין הסכם ההלוואה לבין התקשרויות קודמות, ומשמעותו המשפטית של קשר זה, שנויים במחלוקת ונראה כי הם יצריכו הכרעה בשתי התביעות. על-כן, קיימת זיקה ממשית בין השאלות הצריכות הכרעה בשני ההליכים, כך שניהולם במאוחד יביא לחיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של בעלי הדין.

להרשעת העורר בעבירות שבהן הורשע נודעת, אם כך, השפעה של ממש על האיזון הכולל בשיקולי המעצר. בענייננו, העורר הורשע בדינו בביצוע עבירות מין בקטינים בני 12-11, תוך הפעלת אלימות והשמעת איומים. כפי שכבר נפסק, עצם העובדה שהעורר הורשע בעבירות חמורות מסוג זה, שהעונש המירבי עליהן גבוה, מלמדת כשלעצמה על מסוכנות.

הגישה העותרת עתירה למתן צו על תנאי בה היא מבקשת כי נורה למשיב לנמק (1) מדוע הורשעה העותרת אף שהדיון המשמעתי בעניינה, הנושא אופי פלילי, התקיים בהיעדרה; (2) מדוע לא יבוטל סעיף 25 לחוק לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים) תשכ"ב-1962 המאפשר לדון נאשם בבית הדין המשמעתי שלא בנוכחותו, אם הומצאה לו הזמנה כדין; (3) מדוע לא ייקבע מדרג ענישה לעבירות המשמעת הקבועות בחוק לשכת עורכי הדין, ומדוע הוענקה לבתי הדין סמכות לגזור את העונש המירבי "בגין ביצוע כל עבירה"; (4) מדוע נגזר על העותרת העונש המירבי שדרש המשיב ומדוע בית הדין הארצי הותיר את הרשעתה על כנה; (5) מדוע המשיב אינו מגדיר מהן העבירות בגינן יופעל עונש ההשעייה על תנאי.

גם אם ימצא בית המשפט הנכבד קמא כי ישנה מניעה עובדתית כאמור לבנות את הקיר – יהיה עליו עדיין לבחון אם ביכולתן של המשיבות 2-1 לנקוט מהלכים כלשהם להסרת המניעה שיאפשרו את בניית הקיר האקוסטי, שכן במקרה כזה, כפי שנקבע בעניין קוגלר, עלולה להשלל מהמשיבות 2-1 ההגנה העומדת להן בהליכי אכיפה על פי פקודת בזיון בית המשפט.

נוכח פרק הזמן הקצר שנותר למעצר הנוכחי, קיבלו הצדדים הצעתנו לפיה עתירה זו תימחק ובמסגרת הטענות על המעצר הבא – ככל שיוארך.