ניתן להבין את נקודת מבטו של המשיב, המצפה לרצות את עונשו ולשקם את חייו. אולם, מנגד, אי-היענות לבקשה עלולה לפגוע באופן משמעותי בפן המעשי של הערעור, וזאת גם לרקעם של חילוקי דעות בבית המשפט קמא בכל הנוגע לעונש הראוי לעבירות הקשות שבהן הורשע המשיב; המשיב אינו מצוי בעיצומו של הליך שיקומי שיושפע מאי-היענות לבקשה. הוא הצביע על רצונו המובן להמשיך במהלך חייו, אך בעיקרו של דבר לא על כל טעם מיוחד אחר, כאשר מנגד עומד האינטרס בכך שההכרעה בערעור לא תושפע מתחילת ריצוי העונש במקרה מורכב זה.

כאשר המנוח יצא מן הבית ונכנס לרכבו, יצא המשיב ממסתורו, ניפץ את שמשות הרכב וירה לעבר המנוח 10 יריות אשר גרמו למותו. מיד לאחר מכן, נמלט המשיב מהמקום והשמיד את הנשק והבגדים ששימשו אותו באירוע. בגין אירועים אלה יוחסו למשיב עבירות של רצח.

ביום 11.2.2013 הגיש דוד מרדכי שלא זכה במכרז, עתירה כנגד תוצאותיו, ובה עתר לביטול החלטתה של ועדת המכרזים מיום 29.1.2013. לטענת המשיב 1, אופן חישוב הממוצע של מחירי ההצעות על-ידי ועדת המכרזים היה שגוי מעיקרו. לטענתו, לא ניתן היה לשקלל בחישוב הממוצע גם את הצעותיהן של המשיבות 8-7, מאחר שהצעות אלה היו פסולות בשל פגמים שנפלו בערבויות הבנקאיות שצורפו להן.

המערער התעכב כשלושה חודשים לאחר המועד בו הכריע בית המשפט בבקשה להארכת הפסילה, שבעקבות הכתוב בה סבור הוא כי היה על המותב לפסול את עצמו. במשך מספר חודשים ידע המערער כי ההליך העיקרי יידון בפני המותב שדן בבקשה להארכתה של הפסילה, שהרי בבקשת הפסילה צויין עברו התעבורתי והפלילי של המערער; אם מתקבלת בקשת פסלות בסמוך למועד הדיון יביא הדבר, במקרים רבים, לדחייה בשמיעתו של ההליך בשל כך שהתיק יועבר לשופט אחר.

העותרים ממשיכים להתגורר בדירה למעלה משנתיים לאחר שניתן כנגדם פסק דין של פינוי, תוך עשיית דין עצמי, שמא אף תוך איום באלימות כפי שעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, הנסמכת על מכתב של המשטרה. העותרים, להם ילד אחד, מחזיקים בדירה בת 3.5 חדרים בגבעת שמואל, דירה ציבורית המיועדת לאחרים, ולטענת המשיב, אי פינוי הדירה מונע אכלוס של משפחת נכה על כסא גלגלים שהדירה נמצאה מתאימה לו.

העותר טוען בבקשתו כי הוא נכה המתקיים מגמלת הבטחת הכנסה, כי אין בבעלותו כל נכסים או הכנסות, כי אין לו קרובי משפחה בישראל וכי בא-כוחו מייצגו ללא תמורה.

המבקש היה מצוי בקשר זוגי עם המשיבה. ליווה אותה במסע הקשה והמורכב שסופו באימוץ הקטינות על ידה. בין בני הזוג נרקמה מערכת יחסים אנושית שבהכרח מצמיחה התחייבויות הדדיות שעוצמתן עולה על המסקנות הפורמאליות אותן ניתן להסיק על-פי הנתונים המשפטיים-טכניים שביסוד מערכת היחסים כשהם לבדם. על פי הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבקש תרם תרומה משמעותית להליכי האימוץ, ועד לפרוץ הסכסוך בינו לבין המשיבה ראה עצמו "כאבי הקטינות לכל דבר ועניין". אכן, המבקש הקפיד שלא למסד מבחינה פורמאלית את קשר האבהות בינו לבין הקטינות, אך זאת במקביל להתנהלות המבססת את המסקנה שניתן לסמוך עליו, למעשה גם אם לא להלכה, כאב; לא ראוי לאפשר למי שנוקט בעמדה זו להתנער מחובותיו כלפי הקטינות, שכן הן המשיבה והן הקטינות זכאיות לסמוך על המצג שיצר בהתנהגותו.

הטעם העומד ביסוד הכלל לפיו על המערער להגיש מוצגיו ביחד עם סיכומיו העיקריים הוא כדי שהמשיב יוכל להתייחס למוצגים במסגרת סיכומיו שלו וכי צירוף מוצגים ואסמכתאות בשלב סיכומי התשובה עלול ליצור יתרון דיוני לא הוגן, באשר המשיב אינו מודע לרצונו של המערער להתבסס עליהם עת עורך הוא את הסיכומים בכתב מטעמו.

עוד במסגרת העתירה ציינו העותרים כי יש ליתן להם מעמד גם מכוח היותם בני זוג המקיימים חיים משותפים וכן עמדו על הליכי הגיור של העותרת 2, אך כאמור הבקשה שהגישו העותרים מכוח יחסיהם כבני זוג שאינם נשואים הוגשה רק לאחר הגשת העתירה, ובעניין הליך הגיור הוגשה על ידי העותרת 2 עתירה נפרדת, וזו נמחקה לבסוף תוך חיוב המדינה בהוצאות, והצדק עם המשיב בהקשר זה כי אין מקום לחייב את המדינה בכפל הוצאות בגין אותו עניין.