המבקש הינו קצין משטרה בדימוס, אשר עובד כיום כחוקר פרטי עצמאי. בסוף שנת 2005, שכר המבקש מבנו, בשכירות-משנה, חדר בדירה ברח' אלחדיף בעיר טבריה; בבחינת טענותיו של המבקש נשלח לנכס פקח, אך המבקש סירב להכניסו – מעשה אשר, בלשונו של המנהל: "מעלה תהיות רבות לגבי הנעשה בנכס" לגופו של עניין נדחו טענותיו של המבקש, ונקבע כי הנכס אינו מפוצל, אלא פועל כמשרד בלבד.

הענקת הזכויות לבני משפחתו הלא-יהודים של זכאי השבות נועדה לאפשר לו לעלות יחד עם בני-משפחתו, הגם שאינם יהודים, כדי שיוכלו לחיות חיי משפחה משותפים בישראל, וזאת מתוך מטרה לעודד יהודים החיים מחוץ לישראל לעלות ארצה, ועל מנת להבטיח כי יהודים שנישאו בנישואי תערובת לא יֵרתעו מהגשמת זכותם לעלות לישראל. ברם, לא דומה זכאותו של יהודי לעלות ארצה – בחינת 'ושבו בנים לגבולם' – לזכויותיהם של בני משפחתו הלא-יהודים; הלכה למעשה, עתירתו היא להשתמש בחוק השבות כחוק של הגירה, באמצעותו להכשיר את שהייתו הבלתי חוקית בישראל, וכזאת לא יֵעשה. 

המבקש הוא אסיר המרצה מאסר עולם בצירוף 20 שנות מאסר החל משנת 1992, בגין עבירת רצח ונסיון לרציחתם של שלושה אנשים נוספים; סיווגו הנוכחי של המבקש כסג"ב החל בשנת 2003, בעקבות מידע שהתקבל בעניינו, המלמד על כוונתו לברוח מבית הסוהר. סיווגו של המבקש נבחן מעת לעת על-ידי המשיב, המבקש עתר נגד החלטה זו, אולם הסיווג נותר בעינו. בשנת 2012 הגיש המבקש עתירה נוספת באותו עניין, היא העתירה נושא הליך זה.

העותרת, ילידת 1957 הסובלת משיתוק מוחין מלידה, נכנסה לישראל מרוסיה ביום 17.8.06. עם כניסתה לא הוכרה כעולה חדשה על-ידי משרד הקליטה, אך קיבלה מעמד ארעי בישראל החל מיום 2.2.07, וזאת עד לקבלת אזרחות ישראלית ביום 2.8.11; בתקופת שהייתה בישראל הגישה העותרת למשיב מספר תביעות לקבלת גמלת נכות כללית. בעתירתה טוענת העותרת כי החוק מחייב את המשיב לשלם לה גמלת נכות כללית בגין התקופה מאז זכתה למעמד של אזרחית ישראלית, וזאת ללא קשר לשאלה אם נכותה נגרמה קודם לכן.

כלל מושרש וידוע הוא כי בעל-דין המבקש פטור (מלא או חלקי) מהפקדת עירבון נדרש להציג פירוט מלא בעניין מצבו הכלכלי – כולל האפשרות להסתייע בסביבה הקרובה – ולתמוך את טענותיו בכל המסמכים הרלוונטיים. בענייננו, הבקשה אינה כוללת נתונים ממשיים אלא טענות כלליות, ויותר מכך – הבקשה אינה נתמכת באסמכתא כלשהי.

עצם העובדה שההליך הוגש בידי החייב עצמו, ולא בידי הנאמן, מדגישה את הצורך בהפקדת עירבון על-ידי המערער, זאת כאמצעי למניעת מצב שבו קופת פשיטת הרגל "תשלם" בגין בחירתו של החייב-עצמו ליזום הליך ערעורי שלא באמצעותם או על דעתם של בעלי התפקיד. הדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח האמור בתגובות המשיבים באשר להתפתחויות בהליך פשיטת הרגל, ובעיקר ההסדר המתגבש ופנייתו של הנאמן לבית המשפט קמא לקיום דיון בנושא.

הבעלים לא הגישו תצהיר מטעמם ולא סגי בתצהירים אחרים שהוגשו על ידם; כי חלק מהפעולות לגבי התנהלות הבעלים כמו גביית דמי שכירות שלא כדין ומעורבות פסולה בהליכי המימוש התרחשו אך לאחרונה, והא-ראיה כי כונסי הנכסים "לא שקטו על השמרים הגישו תלונה למשטרה הגישו בקשות חסויות לבית המשפט בנושאים דנן.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובד בבד הגישה את הבקשה שבפניי. במסגרת זאת, טוענת היא כי סיכויי הערעור טובים שכן בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו ולא עמד על סתירות מהותיות שנתגלו בגרסתה של חסן. בהמשך לכך, טוענת היא שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם יתקבל ערעורה ייתכן וחסן תפעל למכירת הנכס ולא ניתן יהיה להשיבו; סיכויי הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק הדין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה, בהם ככלל לא תתערב ערכאת הערעור.