יכול שנאשם יאובחן כמפגר על ידי ועדת האבחון כהגדרתה בחוק הסעד, אך לא כלקוי בכושרו השכלי לצורך אחריות פלילית וכשירות לעמוד לדין. זאת, בדומה לנאשם חולה נפש, אשר יכול להיות מאובחן ומוגדר כחולה נפש (למשל חולה סכיזופרניה), מבלי שאבחנה זו תעמוד לו לצורך פטור מאחריות פלילית או אי כשירות לעמוד לדין. ואם הזכרנו את חולה הנפש, הרי שכפי שבחוק העונשין לא נעשה שימוש במונח "חולה נפש" אלא במונח "מחלה שפגעה ברוחו", כך לא נעשה בחוק העונשין שימוש במונח "מפגר". 

לעניין המצב הכלכלי לא צורפו לבקשה מסמכים כלשהם, וכי בערעור גופו נטען בין היתר כי בית המשפט קמא צריך היה לשקול אפשרות לשחרר את המערערת בערבות.

בניגוד לנטען בבקשה, לא סיים המבקש לרצות את הפסילה שהשית עליו בית המשפט לתעבורה בטרם הוגש ערעורה של המשיבה; המקרה דנן מעורר שאלת מדיניות, בנוגע לעונש המינימום המוטל מכוח סעיף 39א' לפקודת התעבורה, על המורשעים בעבירת הנהיגה בשכרות.

במספר הזדמנויות שונות, בימים שלאחר מעצרו של ראמי ושל הנהג, ניסה ראמי להניא את הנהג מלמסור את הודעתו בחקירה ולשכנעו למסור הודעת שקר, באמצעות איומים שונים. בשל מעשים אלה, הואשם ראמי בעבירות של הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין) ושל איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין).

סופיות הביטול הינה חיונית לצורך יצירת שוויון בין הצדדים ומניעת יתרון בלתי הוגן למי שביטל את החוזה על חשבון הצד האחר. שאחרת, הראשון עשוי לבטל את ההסכם, להמתין על הגדר ולשקול אם ומתי ידבק בביטול או אם ומתי יחזור בו מהביטול בהתחשב בתנאי השוק ובנתונים אחרים, ואילו האחר יישאר שרוי במצב של אי-ודאות לגבי עתידו הכלכלי והמשפטי של החוזה שבוטל ויתקשה לתכנן את צעדיו לעתיד; אין הכרח להבטיח את הוודאות והביטחון המשפטי הנדרשים כשנעשה שימוש בסעד הביטול או בסעד האכיפה, ועל כן אין לגזור גזירה שווה בין המקרים השונים.

ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאים שנקבעו בערכאה הדיונית לאחר שמיעת עדים ועיון בראיות. ואולם, קביעה זו אינה בגדר סוף פסוק. התערבות שכזו תתאפשר במקרים חריגים, כאשר מתגלית למשל שגיאה עקרונית בסיסית בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הקודמת, משום שאינם מעוגנים נאמנה בחומר הראיות.

אין חולק כי הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם נוגעת בנימי הנפש ויש לנהוג בה משנה זהירות; הקטינה מתאימה בנסיבותיה לפנימיית יום; הזכות של הורה להחזיק ולגדל את ילדו היא זכות מכוח חוק הטבע ומכוח הדין. טובת הילד היא ראשית והיא אחרית, ואותה על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, ולא רק הוא – אלא כל המטפלים ומחוי הדעה.

בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא ייחס חשיבות לגילו הצעיר, היעדר עבר פלילי, ולעובדה כי כתב האישום תוקן באופן מהותי ביותר. נטען כי יש בעובדה שהעורר הודה במיוחס לו כדי לאיין את מסוכנתו כליל. כן נטען, כי התמונה הנפרשת מכתב האישום המתוקן מעלה כי המעשים אינם ברף הגבוה והם נעשו ב"נסיבות שאינן ברורות". לטענת העורר יש ליתן משקל לשיקולי השיקום, לקבל את המלצות שירות המבחן ולהורות על העברתו למעצר בביתו באשקלון; אין הצדקה לשינוי התנאים והעורר יכול להשתלב בהליך שיקומי גם בהיותו בקרית מלאכי, כפי שאישר שירות המבחן, וכאשר נוכחותו בבית ההורים נדרשת לרקע מחלת אימו, הדבר מתאפשר תוך מתן אישורים לפרקי זמן קצובים, על-פי הצורך.

האם יש מקום ליתן רשות ערר בגלגול שלישי, מה עוד שבמעצר ימים עסקינן. השניה – האם יש מקום לדון בעניין, שמבחינת המשיבים כבר הפך לתיאורטי וחסר נפקות; הבקשה מעלה סוגיה עקרונית בדיני מעצר ימים, אשר בשל "אורך חייה" הקצר, ומאחר שבקשות מעין אלה נדונות בבית משפט השלום, הסיכוי כי תגיע למפתנו של בית משפט זה בעתיד היא נמוכה. הפסיקה הכירה בכך שמקום בו מתעוררת שאלה חשובה שלא ניתן לפסוק בה מבחינה מעשית, רשאי בית המשפט לפסוק בה כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים.