בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על מספר שיקולים המצדדים בכיוון של החמרה, ביניהם: פער הגילים בין המערער למתלונן; יחסי הקירבה ביניהם; מצבו הרגשי והקוגניטיבי של המתלונן, אשר הפך אותו, בלשון בית המשפט המחוזי הנכבד, ל"טרף קל" עבור המערער; העובדה שמדובר היה ברצף של אירועים ולא ב"מעידה חד-פעמית" מצדו של המערער; והפגיעה הקשה שגרמו מעשיו של המתלונן למתלונן ולמשפחתו, כפי שהשתקפה מתסקיר נפגע העבירה שהוגש לבית המשפט; בית המשפט המחוזי הנכבד ציין, בהקשר זה, כי אלמלא השיקולים לקולא, עליהם עמד, ייתכן שהיה מקום אפילו לחרוג ממסגרת הענישה שהוסכמה בהסדר הטיעון.

בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקש יכול היה להגיש את בקשתו לחשיפת המסמכים, עוד טרם שהוגשה עתירתו הקודמת, ולו היתה מוגשת בקשה מעין זו, היא היתה נדונה לגופה; הוסיף וטען המבקש, כי יש באפשרותו לחשוף ראיות שיוכיחו את טענותיו בעניין הפרת תנאי חופשותיו. לשיטתו, שירות בתי הסוהר פעל באופן בלתי חוקי, כאשר הגביל את חופשותיו, מבלי שציין בשום מסמך, שיש צורך בחתימת ערב בחזרה מן החופשה.

לטענת העותר, הוא משמיע בעתירה זו את קולם של נציגים ופעילים רבים מקרב ניצולי השואה המביעים התנגדות גורפת למהלך המתוכנן שהינו צעד חסר אחריות שיהפוך את כל ניצולי השואה למקרי סעד, תוך התעלמות מהרגישות המיוחדת שנדרשת בטיפול בניצולי השואה; העותר טוען כי מאמר זה מוכיח כי המהלך המתוכנן יגרום לנזק בלתי הפיך לניצולי השואה.

צוין על ידי הממונה כי בידי המשיב היה מפתח לדירה כך שלכאורה לא היה לו כל צורך להתפרץ לתוכה דרך מרפסת הדירה. כמו כן צוין כי אם המשיב גנב את השטר מהעותרת הגרה סמוך לחנות בה עבד, אין היגיון בכך שיציג את השטר לפני המעסיק שלו. עוד צוין כי אם המשיב גנב את הכספים קודם לכן אין היגיון בכך שיסתכן בהתפרצות לדירת מגורים באור יום. עוד צוין כי ההשערה שהעלתה העותרת בדבר היותה של ההתפרצות "מבוימת" הינה בגדר ספקולציה.

המבקשת הגישה בעבר תביעה נגד המשיבים בעילת עשיית עושר ולא במשפט בגין מכירות של אחד ממוצריה המכונה "מהדק" ותביעתה נדחתה. לאחר דחיית התביעה, הגישו המשיבים תביעה משלהם נגד המבקשת בה הם מבקשים להצהיר כי הזכויות בתכניות המהדק ובכל מוצר שיוצר על בסיסן שייכות להם; ביחס לסעיף 5 לבקשת הגילוי הספציפי, קבע בית המשפט כי כל עוד לא הוכחו זכויותיה של המבקשת בשרטוטים וכל עוד הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין ביחס לנושא מסמכים אלו, אין מקום להורות על גילויים.

המבקש טוען כי לאור ההמלצה החיובית של שירות המבחן היה מקום להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת וכי שגה בית המשפט המחוזי כשהתבסס אך על חלקים מהתסקיר הראשון שהוגש בעניינו. המבקש מדגיש כי שירות המבחן לא התעלם מנתוניו השליליים, ועל אף קיומם המליץ על חלופת מעצר; בין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לקיומה של עילת מעצר, כפי שגם ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון לפני בית משפט השלום. גם במסגרת הבקשה שלפני לא נטען כי כלל לא קיימת עילת מעצר בעניינו של המבקש, אלא אך כי ניתן לאיין אותה באמצעות החלופה המוצעת.

פסק דין זה ניתן בהיעדר הצדדים, אשר בישיבת קדם המשפט כבר נתנו את הסכמתם למתווה הכללי של הפשרה שהוצעה. עם זאת, מאחר שההסדר המוצע לא כלל את האמור בסעיף 4 סיפא ואת מועד החיוב שנקבע בסעיף 5.

פסיקת סעד שלא נתבקש תיעשה במקרים חריגים בלבד, ואף זאת בהתקיים שלושה תנאים והם: הסעד נובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש; כל העובדות והראיות הדרושות להענקת הסעד נתבררו בפני בית-המשפט ומאפשרות לו להכריע לגבי הסעד הנוסף; הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא נתבקש.