האיזון שערך בית המשפט המחוזי לנוער הנכבד, בעניינו של המערער, הינו ראוי ותואם בהחלט את נסיבות המקרה. המערער היה בן 15 ו-7 חודשים בעת ביצוע העבירות בהן הורשע, וכפי שעולה מתסקירי שירות המבחן לנוער ומעמדתה של גב' מרדר המערער אכן הביע חרטה ונטל אחריות על מעשיו; סיכויי השיקום בעניינו של המערער טובים.

הבורר לא הכריע בסוגיית התיישנות פיצויי הפיטורין, כפי שהוסבר בהחלטת ההבהרה הבורר כלל לא הכריע בשאלת זכאותם של המשיבים של פיצויי הפיטורין וממילא לא נדרש להכרעה בשאלת התיישנותה של עילת תביעה זו. בנסיבות אלה, אין בהימנעותו של הבורר מלהכריע בסוגיה זו כדי להקים למבקש עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות או סעיף 24(10) לחוק הבוררות.

בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לנתונים שונים שיכלו לשמש, לשיטת בא-כח המערער, כשיקולים לקולא, וביניהם: היעדר עבר פלילי למערער; תרומתו של המערער לצה"ל בו שירת 25 שנים כמכונאי ובוחן רכב; הודייתו המוקדמת של המערער והבעת החרטה מצדו; היקף הנזק שנגרם בפועל למתלוננת, אשר לשיטת בא-כח המערער לא היה משמעותי, והאפשרות שהמתלוננת תתבע את המערער בעתיד בתביעה נזיקית; הנתונים העולים מחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית שנערכה למערער, ומדו"ח השחרור שלו מבית החולים, לרבות מצבו הנפשי של המערער ונסיונותיו לפגוע בעצמו; התפרקות התא המשפחתי של המערער. 

המשיבים לא חלקו בבית המשפט המחוזי, ולא חולקים היום, על זכות הערעור. הסוגיה שהעלו המשיבים בתגובתם לבקשת רשות הערעור – והיא הסוגיה שהועברה לבחינתי – נוגעת לאפשרות להגיש הליך נוסף לבית המשפט העליון, ב"גלגול שלישי". בהקשר זה טוענים המשיבים כי ההכרה בסמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעור על החלטה לפי סעיף 17, חרף היעדרה של הוראה ספציפית המקנה זכות ערעור, היא עניין חריג כשלעצמו, ועל כן אין מקום להוסיף ולהתיר גם הגשת הליך של בקשת רשות ערעור.

נטען, כי שגה בית משפט קמא בכך שקיבל את הבקשה לעיון בחומר החקירה באופן מצומצם, שאין בו כדי לסייע להגנה לעמוד על מחלתו הנפשית של המתלונן והאופן שבו אולי משליכה היא על מהימנותו; הדברים מקבלים משנה תוקף מקום ששניים מאשפוזיו של המתלונן אירעו במהלך התקופה הנטענת באישום הראשון של כתב האישום המאוחד. עוד נטען, כי הן המתלונן והן חוקריו ראו במצבו הנפשי של המתלונן רלבנטיות, לאחר שהוא זה שהעלה את הסוגיה בחקירתו והמציא מסמך רפואי לציון הדבר, כך שנחלש הטיעון המבקש להגן על חסיונו הרפואי של המתלונן.

שירות המבחן ראה לנכון להמליץ על חלופת מעצר הדוקה. על פני הדברים, נראה כי מדובר בחלופה ראויה, אשר בכוחה להפיג את המסוכנות במידה סבירה. כידוע, חלופת מעצר לעולם אינה הרמטית, אך בנסיבות המקרה, בהתחשב בנתוניו האישיים של העורר, בסיטואציה הייחודית שבגדרה נעברה העבירה ובהתרשמות שירות המבחן מהחלופה המוצעת, יש מקום לשחרר את העורר לחלופה זו, בכפוף לאמור להלן.