המבקשים היו מיוצגים בבית המשפט המחוזי, ומן הסתם ידעו מהו המועד להגשת ההליך.

טענו המבקשים כי שגה בית משפט השלום מקום שהרשיע אותם בעבירה של "שימוש חורג" רק משום שבניית המבנה נעשתה ללא היתר. זאת, היות שלגישתם שימוש במבנה שנבנה ללא היתר אינו מהווה "שימוש חורג", ככלשהוא משרת מטרה המותרת על פי התוכנית החלה על המקרקעין שעליהם נבנה המבנה; המבקשים זנחו את טענתם שלפיה השימוש שעשו במבנה אינו נכנס בגדרי המונח "שימוש חורג", ומשכך נמנע מלדון בכך. לעניין גזר הדין – דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקשים 3-1 בנוגע לחומרת העונשים שהוטלו עליהם, בהתייחסו לכך שהמבקשים ביצעו עבודות בניה ללא היתר בהיקף נרחב, ועשו במבנים שימוש מסחרי במשך שנים מבלי לקבל היתר.

הבקשה הוגשה באיחור רב, וזאת אך לצורך ביטול הליכי הפינוי המתנהלים על ידי כונס נכסים. עוד צוין כי גם אם היה ממש בטענה שחובות פושטי הרגל נוצרו בחוסר תום לב, מכלול הנסיבות מחייבות את המסקנה כי עסקינן בחייבים המתאימים להליך פשיטת רגל.

האם המבקשות ביקשו ועשו את עסקת הביטוח לפני או אחרי קרות הנזק. לאמור, לא השתכנעתי מעמדת המבקשות כי אף בהינתן שעסקת הביטוח נערכה לאחר קרות הנזק, התשתית העובדתית שהונחה על ידי המבקשות, די בה להביא לקבלת התביעה; אין מקום להעניק בקשת רשות ערעור במקרה זה לנוכח פסקי הדין שניתנו על ידי ערכאות קמא. ללא קשר לקיומה או אי קיומה של סוגיה משפטית עקרונית וציבורית לא עולה על פני הדברים שנפלה טעות בהכרעה. על כן גם מנקודת מבט זו אין מקום להעתר לבקשה.

שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לקבל את הערעור וליתן צו ביניים כמבוקש. אין חולק כי דחיית בקשתה של המערערת לצו ביניים תייתר את הדיון בכל הנוגע לסעד שעניינה בהארכת אשרת שהייתה של המערערת לתקופה קצרה נוספת עד לדיון במשפטה הפלילי; אי-מתן צו ביניים לא יאפשר אפוא להושיט למערערת סעד אפקטיבי אם תתקבל עתירתה. 

נוכח אופיו החמור של מעשה העבירה נדרשת בחינה נוספת, שתיעשה בידי שירות המבחן, הן באשר לרקע האישי והמשפחתי שהשפיע על התנהגות העוררות והן ביחס לחלופות המוצעות; אין להקל ראש ולו ביום מעצר אחד, במיוחד כשמדובר בקטינות שזה להן מעצרן הראשון ושקצינת המבחן ציינה לגביהן שהן במצב קשה מאוד במעצר לאחר שזה גרם להן לטראומה רצינית. יש להניח שמהלך של תכנון וביצוע מעשה שוד אלים, כפי שלכאורה בוצע, מתפתח על רקע נתונים מסוימים, שחשוב להביאם בחשבון כאשר נבחנת האפשרות לשחרור העוררות לחלופת מעצר כדי לנסות ולהבטיח שהציבור יהיה מוגן מפניהן.

במקרה דנא לא מתקיימות נסיבות יוצאות דופן המצדיקות מתן רשות ערעור על החלטת ביניים, ודאי לא כשמשמעותה המעשית היא אך ורק המשך בירור התביעה נגד המבקש. לגופם של דברים, טוענים התובעים כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו. לטענתם, בעניין טוויל הכריע בית משפט זה כי שאלת זהותו של מזמין חוות הדעת הרפואית, לעניין תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא שולית, וכי בנסיבות המקרה דנא אין מקום לאבחנה שמנסה לשרטט המבקש בין הסתמכות על חוות דעת רפואית במשלוח הודעת צד ג' לבין הסתמכות כזו במסגרת כתב תביעה.

מקום בו הנאשם נמצא לא כשיר לעמוד לדין, הרי שבמצב הדברים הרגיל לא ניתן לברר את טענת אי השפיות, מאחר שיש להפסיק את ההליך;בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלת אי הכשירות ואי השפיות. מכאן, שאין בחוות הדעת, כשלעצמה, כדי לקבוע כי הנאשם אינו כשיר לדין או לא היה שפוי בעת ביצוע העבירה; אם וככל שהצדדים יגיעו להסכמה מהותית ביניהם לגבי היעדר כשירותו או אי שפיותו של המשיב בעת ביצוע העבירה, מובן כי הדברים יכולים להסתיים במישור המעשי גם בפני שופט המעצרים.