הפעלת סמכותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, תיעשה במקרים חריגים בלבד. על המבקש להוכיח שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בכל הקשור במאזן הנוחות בנוגע לחיובים כספיים דוגמת החיוב בהוצאות משפט, הנטייה היא שלא לעכבם אלא במקרים חריגים ביותר.

במקרים בהם תביעת ההורים התיישנה טרם מתן פסק הדין ישנה תקופת מעבר בת שנה מיום 28.8.2014 בה תתאפשר הגשת תביעת ילוד בעילת "הולדה בעוולה".   

הכללים החלים על עיכוב ביצועו של פסק-דין בענייני מכרזים, הם אותם כללים החלים במקרה הרגיל: על בית המשפט לבחון את סיכויי ההצלחה בערעור ואת מאזן הנוחות בין הצדדים. במישור אחרון זה יש לשקול, בין היתר, גם את: חשיבות שלטון החוק וטוהר המידות, ועוד.  שיקולים אלה – המקיימים ביניהם יחס של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות" – יפים אף בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. 

האפשרות להורות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים מותנית בקיומן בראיות אשר גלום בהן סיכוי סביר להוביל להרשעתו של הנאשם בתום ההליך הפליל כנגד החולשה הראייתית, את עוצמת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ניתן להורות על מעצר במידה ובית המשפט לא נותן בחשוד אמון. העדר טעמים סבירים ואמינים באשר להחלטה לשמור על זכות השתיקה, תהווה שתיקתו של נאשם ראיה המחזקת את יתר הראיות 'הפוזיטיביות' הקיימות נגדו הכוללות גם את הראיות הנסיבתיות הפועלות לחובתו.

בשל היעדר עילה, דין העתירה להידחות על הסף. 

כל דיון בהליך פלילי צריך שיתנהל בנוכחותו של הנאשם, אף אם מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו על ידי ערכאה דלמטה ואף כאשר ערעורו מתייחס לרכיב העונש בלבד.

בקשה למעצרו של נאשם שזוכה עד לתום הליכי הערעור אינה בקשה שבשגרה ובית המשפט יעתר לה במקרים חריגים בלבד מעצר כזה ניתן גם עקב החשש מפני פגיעה בחסיון ובזהותו של מקור מודיעיני. ככלל על בית המשפט, הדן בעתירה לגילוי ראיה, לעיין בראיות החסויות, וכן לקיים דיון במעמד צד אחד לשם שמיעת הסברים באשר לטענת החסיון. זוהי דרך המלך לבירורן של עתירות כאמור. דרך זו מאפשרת לבית המשפט הדן בעתירה לגילוי ראיה לקבל החלטה מושכלת, על-יסוד כלל הנתונים הרלבנטיים"

על מנת לעצור אדם עד לתום ההליכים יש להצביע על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל קיומה עילת מעצר. גם אם יש עילת מעצר וקיימות ראיות לכאורה, אין להורות על מעצר כשניתן להשתמש בחלופת מעצר. קיים יחס ישיר והפוך בין "עוצמתה" של עילת המעצר – כגון חשש להימלטות מן הדין, חשש לשיבוש הליכי המשפט או המסוכנות הנשקפת מהנאשם – לבין מידת נכונותו של בית המשפט לשקול חלופת מעצר. בנוסף ככל שמשקל הראיות לכאורה יקטן כך תהיה נטייה להורות על שחרור לחלופת מעצר.

אמות המידה שנקבעו בהארכת מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים מביאות בחשבון, בין היתר: את הימשכות מעצרו, את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, את עברו הפלילי, את חומרת המעשים המיוחסים לו, את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט ואת קצב התקדמות ההליך העיקרי.

לבעל דין שאינו צד להליך עומדת זכות ערעור תחת התנאים הבאים - נדרש שיתקיים "הליך" בעניינו של הצד ג'; אותו הליך צריך להסתיים בהכרעה שיפוטית, המשנה את מערך הזכויות והחובות שחלו על צד ג'. הכרעה בהחלטה העומדת בתנאים משולה לפסק דין, עליו צג ג' יערער בזכות. ככלל בית משפט  לא יתערב בהליכים מינהליים אלה רק כשמדובר במקרה חריג של תופעה קיצונית של שרירות בתחום מינהלי טהור מהם נפגע צד ג'. במקרה כזה עדיף מסלול הערעור המוצע על  פני סדרי הדין הרגילים.