בכל הנוגע להליך המתנהל בבית המשפט חל עקרון פומביות הדיון המעוגן כנורמה חוקתית שלפיה ברירת המחדל היא כי "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט).

נקודת המוצא היא כי מי שהורשע בדין וביצוע עונש המאסר שהושת עליו עוכב, יציאתו מן הארץ לא תתאפשר אלא במקרים חריגים ונדירים, כגון "צורך אישי-אנושי מיוחד", "צורך נדיר שמשקלו כבד" או "לצורך טיפול רפואי דחוף".

בהיבט של עיכוב הביצוע נטען כי המועד שנקבע להתייצבותו של המערער למאסר מקדים את פרק הזמן הסטטוטורי שנקצב להגשת ערעור, ועל כן אינו מאפשר הגשת ערעור מנומק המלווה בבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין כמקובל.

על מנת לאפשר מתן החלטה מנומקת בבקשה, אני מורה על עיכוב ביצוע זמני של מועד ההתייצבות שנקבע למערער.

ההלכה הנוהגת עמנו היא, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מדבריהם, מהתנהגותם וממהימנותם – אלא במקרים חריגים.

בגדרה עומדת המבקשת על אישיותה החלשה ועל נסיבות חייה הקשות, אשר הובילו לכך ש"כוחה לא עמד לה" לסרב לדרישותיו של בן הזוג. עוד מדגישה המבקשת את החשיבות הנודעת לכך שתקבל טיפול מתאים, וכן את הצורך של בנותיה, לרבות נפגעת העבירה, לקבל ממנה תמיכה, ולו מוגבלת.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוען המבקש כי סיכויי ערעורו להתקבל גבוהים, בהתחשב, בין היתר, בכך שהיה קטין בעת ביצוע העבירות, ובהמלצת שירות המבחן. עוד מציין המבקש כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספיק למאפייניו האישיים.

בנסיבות בהן הערעור קבוע להישמע ביום 1.10.2024, ולנוכח פרק הזמן שיוותר למבקש לרצות בניכוי ארבעת החודשים שבמהלכם שהה במעצר, אני מחליט להיעתר לבקשה

לנוכח פרק הזמן שעל המבקש לרצות אני סבור שיש להיעתר לבקשה ומכאן אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל 

אין מדובר ב'שינוי נסיבות'. שהרי, 'שינוי' זה היה, למצער, צפוי מראש וההחלטה ניתנה במבט צופה פני עתיד לפיו – טיפולי הפוריות היו האמצעי, ואילו ההיריון היה התכלית.