הוגשה על-ידי המבקש "בקשה לעיון חוזר" בתנאי מעצרו, במסגרת עיכוב ביצוע גזר דינו – אך לזו צורפה, עתה, הסכמת המשיבה לבקשה, כך שלמעשה, מדובר בבקשה חדשה.

משקל הרב שיש לייחס לשיקולי שיקומם של קטינים, בהתאם להוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 ולקביעות ההלכה הפסוקה. לעניין זה נטען, כי המבקש מצוי עתה "בעיצומו של הליך שיקומי מתמשך", במעון נעול, "אשר ייגדע באופן מיידי עם כניסתו לכלא בגירים". 

המבקש הדגיש את חששו כי אם יתחיל בריצוי מאסרו הדבר יהיה בעל השלכות חמורות ובלתי הפיכות על משפחתו ועל הליך השיקום שבו החל. בהקשר זה אף נטען כי עיכוב ביצועו של מועד ריצוי העונש לא יפגע באינטרס הציבורי.

 טענותיו של המבקש מופנות, ברובן, למאזן הנוחות. דהיינו, לנזק שיגרם לו עקב דחיית בקשתו, למשל בהיבטי שיקום ולהיעדר היכולת, שלו ושל בני משפחתו לשאת, בעת הזאת, בפיצוי שנפסק כי עליו לשלם למשיבה 2.

לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע, ולנוכח הסכמת המשיבה, אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור, כאשר הערבויות והתנאים הקיימים ימשיכו לחול. לצד זאת, לא מצאתי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של רכיב הפיצוי למתלוננת.

כידוע, הכלל הנוהג בפסיקה, שבא לידי ביטוי בין השאר בהלכת שוורץ, מורה כי נאשם שנגזר עליו עונש מאסר בפועל יחל לרצותו באופן מידי, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות שיש בהן כדי לגבור על האינטרס הציבורי באכיפה מידית של גזר הדין.

על פניו הטעמים שביסוד הבקשה אינם מצדיקים דחייה נוספת. ואולם, לפנים משורת הדין, לנוכח עמדת המשיבה ובשים לב לדחייה הקצרה המבוקשת – מועד התייצבותו של המערער ידחה כמבוקש.

כידוע, עיכוב ביצוע עונש מאסר הינו בגדר החריג לכלל בדבר ריצוי העונש בסמוך ככל הניתן למועד מתן גזר הדין (ע"פ 859/23 שיש נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (05.02.2023)).

ממילא רכיב המאסר בעונשו של העורר אינו קצר, כך שאיני סבור שדחיית הבקשה תאיין את ערעורו, אף אם זה יתקבל במידה זו או אחרת.

הערעור מופנה נגד גזר הדין בלבד, בגדרו הושת על המבקש עונש מאסר שאינו קצר, כך שאיני סבור כי קיים חשש שדחיית הבקשה תאיין את ערעורו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה.