הגיש העותר עתירה מתוקנת כנגד החלטת המפקד הצבאי. הוא טען בה כי ההחלטה של המפקד הצבאי חורגת ממתחם הסבירות משום שלא קיימת סכנה ביטחונית ממשית הנובעת מהמבנים. בכל הנוגע למבנה המערה נטען כי המערה הייתה קיימת מאז ומתמיד ולא ברור כיצד שיפוצה עשוי להוות סיכון.

לא נותר לנו אפוא אלא לקבל את העתירה בבג"ץ 7059/23 ולהוציא מלפנינו צו מוחלט המורה למשיבות 2-1 להחליט האם העותרת זכאית לרישיון כגוף נותן הכשר בהתאם לאמות המידה שנקבעו בחוק הכשרות הקיים; ואם כך הוא הדבר – להנפיק לעותרת רישיון כאמור.

טענתו המרכזית של העותר היא כי החלטת מפקד המחוז אינה מנומקת, ובפרט כי לא נאמר לו מה "הסיבה בגינה הוא מורחק, מי הודיע לו על סיבה זו ומתי", וכן נטען כי הוא לא הוזהר קודם למתן ההחלטה כנדרש.

בעתירה נטען כי על פי מדיניות צה"ל, מי שהיה במעמד "בן ישיבה" עד למועד פקיעת החלטת הממשלה מס' 682 "השירות בצבא הגנה לישראל והוקרת המשרתים" מיום 25.6.2023 (להלן: החלטת הממשלה), לא נקרא לגיוס עד להשלמת הערכות צה"ל לקבלת תלמידי ישיבות.

אילו העותר היה מקדים לעתירתו פנייה מוקדמת לרשות, ייתכן כי היה מגלה, למשל, כי הרשות מבצעת חקירה ביחס לדיווחים מושא עתירתו – ובכך הייתה עתירתו מתייתרת. 

דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי.

אין קשר כלשהו בין החברה לבין חנות התכשיטים. העותר, בעליו ומנהל של החנות מתפרנס ממנה בלבד ואין לו כל קשר לחברה או לכל פעילות בלתי חוקית. 

נטען כי יש לקבוע שהמל"ל יוכל להעלות טענת שיהוי אשר תמנע תשלום גמלאות בגין העבר רק במקרים בהם נגרם למל"ל נזק ראייתי או נזק אחר, וזאת בהתאם לכללי השיהוי במשפט המנהלי.

לא מצאתי שום פגם בהחלטתו של שר הפנים ובהמלצת המנכ"ל עליה החלטה זו התבססה. אדרבא: אני מתקשה לראות כיצד ניתן היה להחליט אחרת בנסיבות כה קשות.

ביסודה של העתירה מונחת השערה, שלא נתמכה בעובדות ולא אושרה אף על-ידי המשיבות, לפיה מקורו של הרישום הפלילי שבידי הרשויות בפנמה הוא ישראל, וכי זה הגיע לידי הרשויות מהאינטרפול.