בעיקרו של דבר, נטען בעתירה כי פסק הדין אינו מנומק, וכן כי הגילוי הנאות המתועד בפרוטוקול הדיון אינו משקף נאמנה את הדברים שנאמרו, ובנסיבות אלה יש להורות על דיון מחודש בפני הרכב אחר.

בית המשפט לענינים מינהליים מוסמך לדון בהחלטת השר, שניתנה כאמור לפי חוק הוראת השעה (ראו: פרט 12(3א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000), ומשכך עומד לעותר סעד חלופי כאמור.

הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה היה להודיע למשפחת עותר 1 על-ידי מי הוא מוחזק ומה מצבו. עניינו של סעד זה בא על פתרונו במענה העובדתי שניתן על-ידי המשיבים.

במוקד טענותיהם של העותרים עומד החשש מפני פגיעה בזכות הייצוג שלהם. העותרים מדגישים את המובן מאליו – כי זכות הייצוג היא זכות משמעותית שאין לפגוע בה ללא סמכות, ולטענתם – הוועדה לא הוסמכה באופן מפורש די הצורך לפגוע בצורה קשה בזכותם לייצוג משפטי.

נוכח ההסברים שניתנו ביחס למועדים שבהם צפויות להתקבל החלטות עדכניות בעניין מינוי דיינים – אין עילה להתערבותנו.

העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה ודינה להימחק. פרסום השימוע – שהוא הסעד המרכזי שהתבקש בעתירה – כבר הושג. בשלב זה, ובהתחשב בהתקדמות המתוארת ובתהליך שהחל, אין אפוא הצדקה גם לתת סעדים נוספים.

לא קמה עילה להתערבות בשיקול הדעת הנתון למשיבים בכל הנוגע למדיניות אכיפת החוק ולקביעת סדרי העדיפויות בנדון דידן; ומשכך הוא, דין העתירה להידחות.

הסוגיה הרגישה שבפנינו מורכבת מבחינה ביטחונית, טעונה מבחינה חברתית, ושנויה במחלוקת מבחינה ערכית. אולם היא אינה סוגיה משפטית. החלטת הממשלה מושא העתירה היא החלטה בעלת אופי מדיני-ביטחוני מובהק. ככזו, היא מצויה בגרעין הקשה ביותר של סמכויותיה ושיקול דעתה של הממשלה.

האיזון הנדרש בין האינטרסים והערכים הסותרים עמד נגד עיני חברי הוועדה, והוראת סעיף 1(ב) לחוק נוסחה בכוונת מכוון כהסדר שלילי שנועד למנוע צילום וצפייה שלא על פי הוראות החוק.

אף אם טענתם של העותרים כי במקרקעיהם נותרו רכיבי פלישה כלשהם נכונה היא, דומה כי עיקר רכיבי הפלישה סולקו במסגרת שלל פעולות האכיפה שביצעו גורמי המשיבים 5-1 במקרקעין.