הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא להורות למשיבים להימנע מהריסת המבנים. אלא שלעמדת המשיבים, אין כוונה להוציא לפועל את צווי ההריסה בעניינו של העותר בשלב זה ובטרם ימוצו ההליכים בבקשה למתן היתר בניה שהגיש העותר, כאשר עד אז מוקפאים הליכי האכיפה נגד המבנים על פי דין.

לטענת העותר, מאחר שעסקינן במבנה שנבנה זה מכבר, הרי שבמצב החוקי הקיים, אין בידו כל אפשרות לקבל היתר בניה כדין. נטען כי על פי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966.

העותרים טוענים כי צו התפיסה המתוקן הוצא בחוסר סמכות ונעדר כל הצדקה חוקית או עניינית, תוך חריגה מסמכותו של המפקד הצבאי.

המפקד הצבאי אינו מוסמך להסתמך על צו הריסה תכנוני לשם ביצוע הריסה למטרות ביטחוניות, משעומדים לרשותו כלים חוקיים ייעודיים לכך.

עיקר טענתם נסובה על היעדר תמיכה של בכירי מערכת הביטחון בתכנית ההשתלטות הצבאית על העיר עזה.

התנועה טוענת כי ההחלטה נתקבלה על בסיס תשתית עובדתית לקויה, שכן הנגיד והמפקח לא נועצו טרם קבלתה בוועדה לצמצום הריכוזיות, שהוקמה מכוח סעיף 40 לחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, התשע"ד-2013.

בעניין זה עומד לעותרת סעד חלופי. כפי שהובהר לא פעם, טענות המכוונות כלפי ביצוע צווי הריסה מכוח חוק התכנון והבניה יש להפנות לבתי המשפט המוסמכים לדון בכך, ולא לבית משפט זה.

לטענת העותרים, הם רכשו זכויות בקרקע, בין היתר מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להג'ריה (1858) (להלן: חוק הקרקעות העותמני) ומכאן שהם מחזיקים בקרקע כדין, ויש להורות לממונה לחתום על הבקשות להיתר בניה כך שניתן יהיה לדון בהן לגופן.

העותרים טוענים כי בתחילת השנה החליטו המשיבים לחדול מהנפקת תגי חניה לנכים, וזאת מבלי לתת פתרון הולם לאנשים עם מוגבלויות.

שאלת העמידה בסטנדרטים החוקיים. מסגרת הדיון נתחמה בגדרי הצו על-תנאי שניתן, והיא ממוקדת בשאלה אם ננקטים צעדים מספיקים שיבטיחו כי לאסירים הביטחוניים יסופק מזון המאפשר תנאי קיום בסיסיים בהתאם לדין החל.