בעתירתו, שב העותר על טענתו העיקרית שלפיה ייתכן אחד משני מצבים: או שגרסתו נכונה, ואז לא אירע דבר בינו לבין המתלוננת; או שגרסתה של המתלוננת היא הנכונה – אולם גם במצב זה, לא ניתן לייחס לו ביצוע כל עבירה.

בעתירה דנן תוקפים העותרים את החלטתו של השופט החוקר ואת סירובו של בית החולים להעביר את גופת המנוח לנתיחה שלאחר המוות.

כעת, העותר מבקש לקבל דגימות ביולוגיות שנלקחו מנפגעת העבירה ביום 6.5.2013 (להלן: הדגימות), לצורך בדיקתן על ידי מומחה מטעמו; ולחלופין כי תבוצע בדיקה של דגימות אלה על ידי מומחה מטעם המדינה. 

טענתו העיקרית של העותר הינה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בהסדרי השהות בנוגע לילדים הקטינים שלו ושל המשיבה.

טען כי ההליכים אשר הובאו כאסמכתאות בעתירה ובפנייה המוקדמת – אכן מבססים את הצורך בפרסום הנחיה נוספת שתביא לאחידות; וטען כי המנגנונים השונים הקיימים בדין, אליהם הפנו המשיבים, אינם מאיינים צורך זה.

לטענת העותר, החלטת בית המשפט "פוגעת פגיעה אנושה בזכות המבקש [העותר בענייננו – י"ו] להגן על עצמו ובזכותו לניהול הליך הוגן".

לטענת העותר, המשיבים מקיימים מדיניות מפלה לפיה בקשות לפרישה מוקדמת של קצינים בכירים מתקבלות, בעוד בקשות דומות של "שוטרים מן השורה" – נדחות.

נקודת המוצא של העותרת היא שנבצרות קבע של ראש ממשלה, כמובנה בסעיפים 16(ב) ו-20(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, אינה מוגבלת ללקות נפשית או גופנית, וכי עשויים לבוא בגדרה מצבים נוספים, כגון הימצאות בניגוד עניינים. 

בעתירה נטען כי המנוחה הייתה זכאית לרכוש את הדירה בהנחה של 90%, מכוח הוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק); וכי בשנת 2013, גורם במשיבה 1 (להלן: עמידר) הבטיח למנוחה ולעותר כי גם האחרון יוכל לרכוש את הדירה בהנחה כאמור, אף לאחר פטירת המנוחה.

טוען העותר כי הודעות ההריסה מפרות את המשפט הבינלאומי ההומניטרי נוכח הפגיעה הקשה בזכות לקניין, לקורת גג ולכבוד, בפרט נוכח ההיקף הנרחב של ההריסה.