עתירה למתן צו על תנאי שיורה למשיבות 2-1 לנמק מדוע לא תיפתח חקירה פלילית כנגד המשיבה 3 (להלן: המשיבה), בחשד למעורבותה ואחריותה לעבירות אלימות שבוצעו כלפי בנה הקטין על-ידי אחיה.

נטען, בתמצית, כי פסק דינו של בית הדין הארצי קובע הלכה חדשה, "גורפת וקיצונית", הסותרת פסיקות קודמות של בתי הדין לעבודה. כן נטען, כי על רקע אופייה העקרוני וחשיבותה הציבורית של הסוגיה – נדרשת התערבותו של בית משפט זה, והעמדת הלכה על מכונה.

העותר טען כי התנהלות המשיבים כרשות תכנונית המחויבת באמות המידה המנהליות, חורגת באופן משמעותי ממתחם הסבירות, חסרת תום לב וחורגת מסמכות; כי הבקשה לקליטת היתר בניה לפי תקנה 10 לתקנות היתר ותנאיו היא בקשה לאישור ביטחוני בלבד, ולא נשקף מהמקרקעין כל סיכון ביטחוני.

לטענת העותר צו ההריסה ניתן בטרם נערך דיון בוועדת המשנה לפיקוח. לכן, הופרה זכות העותר לשימוע וצו ההריסה ניתן בחוסר סמכות ומשיקולים זרים והוא בטל.

העותר טען כי זיוף פרוטוקול של בית המשפט בכוונה לקבל באמצעותו זכות רישום במקרקעין, הוא בגדר מעשה פסול, אשר מערער את אמון הציבור במערכת המשפט, ומצדיק את העמדת הנילון לדין פלילי. 

בעתירתו, שב העותר על טענותיו כי נפל קורבן למשיבה, אשר פעלה בחוסר תום לב, הפרה את חובותיה החוקיות, וכפתה עליו בכפייה כלכלית את ההסכמים האמורים.

העותרים טוענים כי ההחלטה על הפסקת מכירת החשמל לרצועת עזה התקבלה בחוסר סמכות. לטענתם, ההחלטה שהתקבלה על-ידי השר, הייתה עלולה להוביל לסיומה של הפסקת האש ששררה במועד קבלתה, ואילו על-פי ההסדר הקבוע בסעיף 40 לחוק-יסוד: הממשלה, הסמכות להכריז על מלחמה או להורות על נקיטה בפעולות שעשויות להוביל לפריצת מלחמה, נתונה לממשלה ולא לשר משריה.

בעתירה ביקשה העותרת "ליתן צו על תנאי המורה למשיב לבוא ולנמק מדוע לא יסיר עיקול ברישום שהטיל על רכב העותרת שהינו רכב נכה עקב חוב במרכז לגביית קנסות". זאת, בהתחשב בצורך הדחוף להחליף את רכבה הנוכחי.

העותרת טוענת כי המשיבה צירפה את הסכם השיתוף, לאחר שטענה במספר הזדמנויות כי אינו מצוי בידיה; ומוסיפה כי חתימת עורך-הדין, אשר לכאורה אימת את חתימות הצדדים – זויפה אף היא. 

העותר טוען כי גורמי האכיפה במנהל האזרחי לא נקטו במשך זמן רב פעולות נגד הבינוי ועל כן יש לדחות את טענת המשיבים שלפיהן נשקף מהמבנים איום ביטחוני.