בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבות לבוא וליתן טעם "מדוע תיק החקירה אשר היה תלוי ועומד כנגד העותר לא יסגר בעילה של 'היעדר אשמה פלילית'", חלף עילה של "חוסר בראיות".

לטענת העותרת, חומר הראיות הקיים בתיק לא הצדיק את חקירתה כחשודה; הוא איננו מצדיק את העמדתה לדין; וממילא אינו מצדיק את השיהוי בקבלת ההחלטה. 

לטענת העותרים, פרשנות תכליתית-מהותית של סעיף 4ו(4) לחוק הקבורה הצבאית מובילה למסקנה כי עניינו של סמ"ר אפשטיין נכנס לגדרי הסעיף.

הלה ממקד טענותיו בשימוש שעושה המשיבה, משטרת ישראל, ב"מכתזית הבואש, שכל מטרתה להשפיל את האזרחים"; שימוש המביא, לשיטת העותר, ל"פגיעה בכבוד האדם וחירותו". לטענתו, יש לאסור איסור גורף על השימוש בכלי הנזכר לפיזורן של הפגנות.

המשיבים הפרו את חובתם לשמור על הסדר והביטחון באזור ועל קניינם הפרטי. בהמשך לכך, הם ביקשו למצות את הדין עם האחראים לביצוע הפעולות, וכן לאפשר להם להיכנס למקום ולשקם את החנויות.

ביחס לסעד השלישי שבעניינו ניתן צו על-תנאי, הורה בית המשפט ליתן טעם "מדוע לא תחלנה העבודות הנדרשות להסרת הסיכונים הללו או רובם, ובפרט עבודות הגידור – בהקדם האפשרי". בתשובתם, באי-כוח המדינה פירטו כדבעי מהם השיקולים העומדים בבסיס לוח הזמנים שנקבע להקמת הגדר, ועמדתם מקובלת עליי.

נטען כי המשיב 1 השתהה בהוצאת צו ההחרמה וההריסה, באופן שהוביל להסתמכות העותרים על אי-הוצאתו כשהחלו בבנייה מחודשת של הבית.

יש הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, מאחר שבהחלטתו נפלו פגמים של חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.

חוזר העותר ומלין על החלטת הערר מכוחה נסגר תיק החקירה נגד המשיבה. לשיטתו, מדובר בהחלטה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות לאור אופי העבירות בהן עסקינן – עבירות אלימות חמורות כלפי קטינים חסרי ישע; וכן בשל קיומן של די ראיות לכאורה המצדיקות העמדה לדין.

העתירה התמקדה בטענותיה של העותרת כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי והחלטתו של בית הדין הארצי, כך שייקבע דיון מחודש בעניינה בוועדת הערר בהתבסס על סעיפי הליקוי ואחוזי הנכות שנקבעו באבחון העדכני.