העתירה הקודמת נמחקה כאמור, בהסכמת הצדדים, בשל הצורך לברר תחילה את זהות הזוכה בעיזבונו של המנוח – הכרעה שיש לה השפעה ישירה על בירור הטענות המועלות בעתירה. כך, שכן אם יתברר כי בן המנוח זכאי לעיזבונו, הרי שבסבירות לא מבוטלת העתירה תתייתר.

על-פי המידע שנמסר מגורמי המשטרה הצבאית – אין אינדיקציה למעצרו או החזקתו של העותר על-ידי כוחות הביטחון בעבר או בהווה.

העותרים סבורים כי יש להורות למשיבים, שר האוצר והשר לביטחון פנים, לפעול לתיקונו של חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: החוק). זאת, באופן שיאפשר להכיר, לצורכי פנסיה, בתקופת שירות החובה בצה"ל של מי שהתגייסו למשטרת ישראל ולשירות בתי הסוהר לאחר חודש דצמבר 2000 ועד המעבר לפנסיה צוברת בחודש ינואר 2004.

העותרת טוענת כי הדרישה להמציא אישור בדבר ויתור על אזרחותה הרוסית היא "הפרה של פסק הדין והחלטה של כבוד בית המשפט ע"י המשיבה מבחינת הזמן", שכן לא ניתן להמציא אישור כזה תוך פרק זמן קצר; כי לא ניתן היה לקבל אישור כזה עובר למתן פסק הדין, ולמעשה אין אפשרות לקבלו בכלל.

במכתב ארוך ומפורט העלתה העותרת טענות לכשלים שנפלו בהחלטה, ביניהן טענות לפגמים ב"פורום" שקיבל את ההחלטה ובהליך שהוביל לקבלתה; לפגיעה בזכות השימוע; ולחריגה מסמכות. לצד זאת נטענו טענות רבות בהתייחס לנימוקי ההחלטה.

העותרים טענו כי חרף פניות רבות שנעשו למשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) ועל אף הדחיפות בנקיטת אמצעים לעצירת סלילת הדרכים, לא ננקטה כל פעולה מצד המשיבים לעצירת העבודות או להעמדה לדין של מבצעיהן.

השרה לא התייעצה כהלכה עם הוועדה לפני מתן החלטתה ולא קיימה תהליך של בחינה ושקילה של ההמלצה הראשונה; לא הוצג בהחלטה נימוק ענייני לסטייה מהמלצת הוועדה והיא ניתנה בפזיזות תוך פחות מיממה, דבר המעיד על כך שביסודה מניעים זרים ופסולים.

"מדוע ההחלטה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הילדים הקטנים של העותר והמשיבה 3 לא ייחשב כבלתי סביר בנסיבות העניין וראויה לביטול או לשינוי תוך מתן צו ביניים שיעכב את נסיעתם לחו"ל עד למתן ההחלטה בעתירה".

מלכתחילה העתירות כוונו נגד הקריטריונים ואמות המידה שהתבססו על מבחני הזכאות להנחה בארנונה. בין השאר נטען לגבי קריטריונים אלה כי הם מחמיצים אוכלוסיות מוחלשות נוספות שראויות לסיוע בתחום המזון, בשים לב לכך שהתבססות על זכאות להנחה בארנונה הקנתה עדיפות למשפחות מרובות ילדים מבלי לתת מענה למשפחות אחרות שחיות במצוקה ובעלות הכנסה נמוכה.

טוען העותר, בעיקרו של דבר, כי בפסקי הדין שנתנו בתי הדין הרבניים הם "סטו מן ההלכה הפסוקה כפי שהותוותה בפסיקת בית המשפט הנכבד בעניין חזקת השיתוף".