לטענתם, הקלטות השיחות ותמליליהן מוכרים למשיבות, והוגשו לתיק בהתאם לבקשתן ולהחלטת בית המשפט; תוך שהם נתמכים בתצהיר החוקר ובתצהיר עורכת התמלילים. לפיכך, אין מדובר בראיות חדשות או מפתיעות.

ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן נשענת על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (הרשמת ה' אסיף) מיום 3.11.2024, אשר דחתה את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור – החלטה דיונית מובהקת, שככלל חסינה מהתערבותה של ערכאת הערעור.

בבקשתו משיג המבקש על קביעת בית המשפט המחוזי כי סיכויי ערעורו נמוכים. בתוך כך, המבקש שב על טענותיו, כפי שאלו תוארו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בעיקרו של דבר, המבקש שב על טענותיו כפי שאלה הועלו בפני בית המשפט המחוזי, וכן מלין על כך שבית המשפט המחוזי דחה את ערעורו בהסתמך על תקנה 148(ב) לתקנות סדרי הדין האזרחי מבלי שהתייחס לטענות הנוגעות לעניין וקנין. כמו כן נטען כי פסק הדין גרם לו עיוות דין חמור.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

הפגם באשר להנמקה אינו עולה כדי עיוות דין, שכן המבקש לא ביסס, ולמעשה כלל לא טען, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי – שגויה, ומחמירה עִמו יתר על המידה (ראו והשוו: רע"א 4841/18 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, פסקה 14 (12.8.2019); רע"א 4632/18 Volkswagen AG נ' גולן, פסקה 10 (26.12.2018)). בהעדר עיוות דין, אין אלא לדחות את הבקשה.

יש לקבוע סטנדרט מקל יותר לסילוקה של תובענה על הסף, מקום בו מדובר ב-"תביעת השתקה". זאת, מאחר ולטענתו בשים לב לקביעות בית משפט זה בעניין וקנין, יש להפוך את ברירת המחדל, ולנטות לסלק תביעות על הסף, כשמדובר בתביעות "השתקה".

לעמדת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הגידופים שהודפסו על גבי השלט מהווים "לשון הרע", ולא "זוטי דברים", נוכח הפסיקה לפיה "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 26 לחוות דעתו של השופט א' ריבלין (12.11.2006) (להלן: עניין בן גביר)).

חרף אינדיקציות מסוימות לקשיים כלכליים העולות מן הבקשה, ספק אם הבקשה שלפניי מגלה תשתית עובדתית מלאה כנדרש. עוד יצוין, בזהירות הראויה, כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם תומכים בקבלת הבקשה.

טוען המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה "שאלה משפטית עקרונית" שטרם הוכרעה בבית משפט זה, והיא השאלה: האם ההגנה של "דין וחשבון נכון והוגן" הקבועה בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, חלה על פרסום פרטים אישיים המצויים בכתבי בית דין לעיני כל ברשתות החברתיות.