המבקשת טוענת כי בית המשפט לענייני משפחה והעו"ס לא קיימו את הוראות פסק הדין המחוזי הראשון; כי העו"ס לא התייחסה למידע חיוני המצביע על מסוכנותו של המשיב; וכי יש להסיר את החיסיון מהמסמכים הנוגעים לעניין אירועי האלימות המיוחסים למשיב.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שיעור המזונות, ניתנה "ללא כניסה לעובי הקורה", "ללא נימוק" ו-"על סמך תחושת בטן". לשיטתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי "מהוה בפועל שינוי של כללי ההתערבות בערעור מזונות קטינים, בניגוד להלכה הפסוקה" ועל כן יש מקום לקבל את בקשתה.

האב עותר בבקשתו, בעיקרו של דבר, להורות על בטלות החלטת בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה נטען כי, הלכה למעשה, האב הופשט ממעמדו כאפוטרופוס של הקטין ללא קיום הליך מתאים; כי האם לא הגישה בקשה להסדרת המשמורת הזמנית על הקטין עת עברה למקלט; כי החלטת בית המשפט מכשירה בדיעבד את התנהלותה של האם, הנוגדת את הדין; וכי טובת הקטין לא נשקלה על ידי בית המשפט קמא.

בבקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפניי נטען כי פירוק השיתוף בדירה אמור להיות כפוף לזכויות המבקש להגנתו כדייר בדירה אשר נקבעו בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), או, לחלופין, בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), בשילוב עם סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון).

חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיפה, בין היתר, כי היא קיימה את החלטות בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך באה בשעריו וידיה נקיות; כי מדובר בסוגיה עקרונית; וכי מתן רשות ערעור נדרש על מנת למנוע עיוות דין.

המבקש חוזר על טענותיו לפני הערכאות הקודמות, וטוען כי מסגרת חוץ ביתית אינה מתאימה לקטינה, וצפויה לפגוע בה ובהוריה; כי ראוי היה למצות את אפשרויות הטיפול בקטינה בקהילה; וכי במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נפלו קשיים במישור הראייתי.

טוענת המבקשת, בין היתר, כי לא הוסכם בין הצדדים כי זכויותיהם ואיזון חשבון הבנק ייקבעו על-פי חוות הדעת; כי חוות הדעת שגויה; וכי המבקשת זכאית לתשלום חלקה בקרן ההשתלמות ותשלום כספי הפנסיה לפי התחשיב המעודכן בתוספת ריבית.

חוזר המבקש על עיקר טענותיו לפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי טובת הקטינה מחייבת את לימודיה במוסד המבוקש; כי איכות הלימודים במוסד האמור עולה על זו שבמוסד האחר; וכי הסתמכות בית המשפט המחוזי על גורמי המקצוע שגויה.

חיצי הבקשה מופנים, בעיקרו של דבר, כלפי חוות דעתו של המומחה, כמו גם כלפי אימוצה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ולאחריו גם בית המשפט המחוזי. נטען, כי אימוץ מוחלט זה שגוי פעמיים – הן מכיוון שחוות הדעת אינה בהירה ומנומקת די הצורך, אלא "לקונית ולא מובנת בעליל"; הן מחמת פגמים נטענים שנפלו במועד קבלת חוות הדעת, ובחקירת המומחה.

המבקש מוסיף וטוען כי ההתערבות נחוצה למניעת "עיוות הדין המשווע שנגרם לו". לעמדתו, נפלה שגגה בהתייחסותן של הערכאות אל ההסכמים כדומים במהותם, על אף ש"ההסכם השני איננו הסכם כלל שכן יסודו בהונאה".