המבקשת טוענת בבקשה, בין היתר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי קיימת ליורשים, ובכלל זה לה כמי שבאה בנעלי המנוח, זכות קדימה לרכישת הזכויות במשק, מכוח סעיף 100 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ולדחות את בקשת כונס הנכסים לאשר את מכירת המשק לרוכשים.

טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט לענייני משפחה הורה, בחוסר סמכות, על פינויים המיידי מהנחלה, אלא אם יפקידו ערובה על סך 50,000 ש"ח; וזאת על אף שפסק הדין שהתבקש לעכב את ביצועו כלל לא עסק בשאלת הפינוי, אשר נדונה במסגרת התביעה לסילוק יד, וממילא ההחלטה ניתנה ללא כל דיון על אודות הפינוי.

החלטה זו, שניתנה מבלי שהתקיים דיון הוכחות, נמצאת כל כולה בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לבית המשפט לענייני משפחה ואינה חורגת מסדרי הדין (ראו: תקנה 1 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020) – זאת, מאחר שלא ניצבה בפני בית המשפט מחלוקת עובדתית אשר טעונה בירור, כי אם מחלוקת משפטית מצומצמת ביחס לשאלה כיצד יבוצע פירוק השיתוף בנכס.

בפתח בקשתו, טען המבקש, כי "הלכת חניון חיפה לא דנה ולא יכולה היתה לדון בבקשות רשות ערעור על ענייני משפחה, שעה שחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 חוקק למעלה מעשור לאחר פסק הדין". מכאן, לדבריו, שיש לנקוט בגמישות יתרה בבקשות דוגמת זו שלו, ולהנהיג לגביהן אמת מידה מקלה יותר.

לטענת המבקש המקרה דנן מעלה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ונסבה על השאלה מהו השכר הרלוונטי לחישוב השיתוף בזכויות פנסיוניות (במועד הקרע או במועד הפרישה). 

בקשה זו של המבקשות לא ניתן לקבל בגדרו של הדין הנוהג. לא ניתן לאפשר את ניתוקו ההורי של המשיב הפורמלי ואת אימוץ הקטינות על ידי המבקשת 2. הדבר יהא מנוגד להוראות הדין ולהצהרה שאפשרה מלכתחילה את הליך ההפריה.

המבקש תלה יהבו, בעיקרו של דבר, על כך שלא היה מקום להחתמת הצדדים על יפוי כוח בלתי חוזר, משהדבר כלל לא התבקש על-ידם, ובהינתן שמשמעויותיה מרחיקות הלכת של החתימה לא הוסברו להם.

טוען המבקש, בעיקרו של דבר, כי לא קיבל את הסכום הנדון מהמשיבה, ולא אמר אמת בהליך ההוצאה לפועל; וכי מכל מקום, הוא לא נהנה מהטענה האמורה ולפיכך הוא אינו מושתק בגינה.

השאלה שעמדה לדיון בשלב זה הייתה האם מוצדק לאפשר עריכת בדיקות נוספות לבירור קשר גנטי אפשרי בין התינוקת לבין שש נשים (ובני זוג של חמש מהן) שעברו טיפולי הפריה באותו בית חולים. שש הנשים הללו הן חלק מקבוצה של 22 מטופלות שנמצאו, בעקבות תחקיר מקצועי נוסף שנערך בבית החולים, כבעלות "סבירות נמוכה אך קיימת" לקשר גנטי עם הקטינה, בשל חפיפה מסוימת בשלבי הטיפול בינן לבין האם היולדת (בין היתר, מועדי שאיבת הביציות, הפרייתן או הקפאתן).

טוען היועמ"ש, כי המתווה שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי יוביל להוצאת הקטינות ממשפחת האומנה הדואגת היטב לצרכיהן, ולהעברתן אל מערכת משפחתית סוערת שהסיכוי לשמור על שלום הקטינות במסגרתה לאורך זמן – קלוש.