המבקשת טוענת אמנם כי "בנסיבות בקשה זו, מתעוררות סוגיות כלליות ובעלות חשיבות, החורגות מעניינה של המבקשת", אך לא טרחה לפרט מהן אותן סוגיות. טענותיה של המבקשת נטועות אפוא, כולן, בדל"ת אמותיו של המקרה הנדון.

המבקשים הבהירו כי בעוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי נחזה להיות כזה שניתן בהסכמת הצדדים, למעשה אלה אינם פני הדברים. זאת, בשים לב לכך שעו"ד טייכר חדל לייצגם במועד מוקדם יותר, כך שהסכמתו משקפת את עמדתו כמנהל העיזבון אך אינה מעידה על הסכמתם הם. 

העניין רגיש ומורכב, אך בניגוד לטענת המבקש, פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת מעמדו לגבי הקטינה. כל שנקבע הוא כי נכון לשלב זה, המבקש אינו בעל מעמד כלשהו בכל הנוגע לקטינה.

המבקשת, טענה בבית המשפט המחוזי, וכך גם לפנַי, כי השובר שהונפק על-ידי מזכירות בית המשפט, הוא שעמד לה לרועץ, וּמְנָעָהּ מהפקדת העירבון, בעיתו ובזמנו.

נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גורם למבקש עיוות דין. בית המשפט המחוזי התערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה באופן חריג ושלא בצדק.

נטען כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.8.2021 עומדת בסתירה חזיתית להוראות הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים, וכי היה על בית המשפט לבצע בירור מעמיק של טובת הקטינה.

בבקשתה, טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתפק בחידוש ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, ולא נדרש לטענותיה לגופן. לטענתה, הסעד שהתבקש במסגרת הערעור היה "ביטול תנאים מגבילים ליציאת ילדות לחו"ל במסגרת המשמורת" – סעד שבית המשפט המחוזי לא התייחס אליו כלל. 

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו לפיה לא הוכח שיתוף כלכלי בינה לבין המנוח, וכי בכך הופר רצונו.

טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר קבע שהמשיב נעדר גמירות דעת בעת חתימתו על ייפוי הכוח לטובת המבקש 3, שכן חתימתו על המסמכים נעשתה כדין ובהתאם להוראות חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: חוק הנוטריונים) והתקנות שהותקנו מכוחו.

נדחתה תביעתה של המבקשת למתן פסק דין הצהרתי אשר יקבע, בין היתר, כי נכסי הוריה המנוחים של המבקשת היו בבעלותם המשותפת וכי כפועל יוצא מכך הינה זכאית, בתורת יורשת של אמה המנוחה, ל-10/48 מכלל הנכסים.